בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 137 (238) 01/02/01

כתבות

השורד

תגיות: נפתלי מימון , מלחמת יום הכיפורים , מילואים

אחרי 32 שנים בחיל-האוויר, פרש אל"מ (מיל') נפתלי מימון מטיסה מבצעית. במלחמת יום-הכיפורים הפיל שלושה מיגים, ועל גיחה אחת קיבל את אות המופת. הוא נפגע כמה פעמים מאש נ"מ ומטילים, ובעת תקיפת שדה-תעופה במצרים פגעה במטוסו ציפור. לפני-כן, כתלמיד תיכון, לא הספיק להיפרד מאביו, בנימין מימון ז"ל, שנספה באסון הדקר. "הייתי חייב לחזור לחיים נורמליים", הוא אומר

חגי גלבוע צילום: גיורא נוימן

"התחושה היתה קשה מאוד. עשיתי עוד הקפה, כדי להצליח לנחות. הרגשתי שלא אצליח להשתלט על המטוס ושכנראה אאלץ לנטוש. הפורקן, ההלם, והאדרנלין שנגמר, גרמו לגוף ליפול כמו סמרטוט". אל"מ (מיל') נפתלי מימון, 50, זוכר היטב כיצד הרגיש לאחר שחזר מתקיפה מורכבת של שדה-התעופה טנטא, כמאה קילומטרים צפונית לקהיר. ביום השביעי למלחמת יום-הכיפורים, יצאו 12 מטוסי פאנטום של טייסת "אבירי הזנב הכתום" להפצצה. מימון היה מספר שתיים בשישייה השנייה. המטרה - השמדת מטוסי המיראז' של חיל-האוויר המצרי, שהוצבו בשדה.
מטרה זו לא הושגה. אף מיראז' מצרי לא נפגע. כבר לאחר הכניסה לחוף המצרי מכיוון הים התיכון, נתקל המבנה במטוסי מיג-21 מצריים שחגו באיזור. "זוגות זוגות, כמו בצל, התקלפנו לקרבות-אוויר", הוא אומר. הזוג שלו נותר אחרון, בדרך לטנטא. "הגענו הכי עמוק מכולם לכיוון שדה-התעופה, ונראה היה שאנחנו הזוג היחיד שיתקוף לבסוף".
לפתע, אחד המיגים הגיח משום מקום וניסה ליירט את מוביל הזוג בו טס מימון, תא"ל (מיל') ישראל קריגר. על אף תקלה טכנית קשה ומחסור חמור בדלק, הצליח מימון ליירט את המיג בטיל אוויר-אוויר מסוג "דקר". כאשר מיג נוסף ניסה את אותו התרגיל, הפיל מימון גם אותו, הפעם בתותחים. כשזוג מטוסי הפאנטום חזר לבסיס, מימון הרגיש רע מאוד. "פחדתי שיעמידו אותי לדין", הוא יסביר אחר-כך. "הרי נכנסתי לקרב-אוויר, ולפני-כן היתה הנחיה ברורה - מי שייכנס לקרב יועמד לדין". שנתיים מאוחר יותר הוא קיבל הנחיה ברורה אחרת - להתייצב בבנייני האומה בירושלים במעמד הרמטכ"ל. שם, הוא קיבל את אות המופת על תיפקודו בגיחה.
במהלך המלחמה, נקלע מימון למצבים לא קלים אחרים; הוא נפגע כמה פעמים מאש נ"מ, וכן מטילים ששוגרו לעברו. בעת תקיפת שדה-התעופה אבו-חמד במצרים, פגעה בו ציפור. אבל הוא מעולם לא נטש. את כושר ההישרדות שלו גילה כבר קודם, כתלמיד שמינית בפנימייה הצבאית של בית-הספר "הריאלי" בחיפה.

 

 

בשורת איוב בטרמפיאדה

ב-9 בינואר 1968, יצאה צוללת אח"י דקר מנמל פורטסמות' בדרום אנגליה בדרכה לישראל. עד שנת 1964, שירתה הצוללת בצי הבריטי. בשנה זו, יצא אביו של נפתלי, רס"ן בנימין מימון ז"ל לאנגליה, כדי לפקח על שיפוץ הצוללת הוותיקה עבור חיל-הים הישראלי. אימו, שוש, הצטרפה אליו שם.
"הייתי אז בכיתה ט'", מספר מימון. "עמדתי עם כמה חברים בטרמפיאדה של ראש פינה. רצינו לצאת לטייל ברמת-הגולן. פתאום שמעתי ברדיו שלא מצליחים ליצור קשר עם הצוללת. חציתי את הכביש, נכנסתי לאחד הבתים וצלצלתי הביתה".
ב-25 בינואר, שתי דקות לאחר חצות, העבירה הצוללת מברק מוצפן אחרון. במברק זה דווח מיקום הספינה, ולא דווחה כל בעיה נוספת. אח"י דקר נמצאה אז כ-360 מייל מחופי הארץ. "לא היו לי אשליות", אומר מימון. "מרגע שנותק הקשר הבנתי שהצוללת אבודה. בהתחלה, אהבתי ללכת לאיזור בהר הכרמל, שלא היה אז מיושב, להתבודד ולהסתכל על הים. אבל מהר מאוד חזרתי כדי לעשות את בחינות הבגרות. החלטתי שזה מה שאבא שלי היה רוצה".
חצי שנה לאחר מכן, ב-8 באוגוסט 1968, התגייס לקורס-טיס ולחיל-האוויר.

כתמים שחורים באל-עריש "הקורס היה תקופה קשה", הוא נזכר. "הוא נמשך עשרים חודש. תקופת המיון, מעין טירונות, היתה בסתיו. אחר-כך, היה ה'מכין', המקביל לשלב ה'בסיסי' כיום. זו היתה שנה ברוכת גשמים. המסעות היו קשים. אני זוכר אותנו הולכים בנחלים עם נשק ומים עד הברכיים. כבוגר פנימייה צבאית, התמצאתי בניווט והיה לי כושר סביר, לכן הייתי רגיל לחיי שדה. כשהתחילו הטיסות הרגשתי בסדר. לא היו לי מחלות גבהים ולא הקאתי. אבל לא הייתי 'כוכב'. שלב ה'ראשוני' כלל הטסה בסיסית ואווירובטיקה בפוגה. את השלב הזה עשינו בשדה אל-עריש בסיני, כי המסלול בחצרים היה אז עמוס מאוד. אני זוכר היטב את הכתמים השחורים של המטוסים, שהופלו שם בששת-הימים". במרס 1970, לאחר שסיים מימון את קורס-הטיס, הוא החל את קורס האימון המבצעי (קא"מ), לראשונה על מטוס עיט (סקייהוק) מדגם H, בטייסת "העמק" ברמת-דוד. "היינו שמונה בסך-הכל. כל השאר עשו את קורס האימון המבצעי על מטוס האורגאן. היינו בעיצומה של מלחמת ההתשה. לכן, במקביל להכשרה המבצעית שלנו, היו המדריכים יוצאים לתקיפות מבצעיות. פעם בתעלה ופעם ברמת הגולן. האווירה היתה של מלחמה". בסוף הקורס, נשאר מימון בטייסת "העמק" שתי תקופות נוספות, כקצין ניווט. לאחר-מכן, עבר לחצור, לטייסת "האחת". שם, ערך קורס הסבה לקורנס.
"כשהגעתי לטייסת, היא היתה אחרי טראומה קשה יחסית. מפקד הטייסת, אל"מ שמוליק חץ ז"ל, נהרג במלחמת ההתשה, כאשר תקף את אחת מסוללות הטילים בתעלה. תא"ל (מיל') רן פקר מונה למפקד הטייסת, כדי 'להרים אותה מהאשפתות'". בחודש אוגוסט 1971, אחרי ארבעה חודשי הסבה בטייסת "האחת", עבר מימון שוב לרמת-דוד, הפעם לטייסת "הפטישים". כאן, ערך את הגיחות המבצעיות הראשונות שלו בפאנטום. בחודש מאי, בטקס בבסיס רמת-דוד, התחתן נפתלי עם אשתו נעמי. שנה לאחר-מכן, עבר נפתלי לחצרים והשתתף בהקמת טייסת "אבירי הזנב הכתום", שהפעילה מטוסי פאנטום. לאחר חודשיים, עבר לבית-הספר לטיסה, שימש שם כמדריך, ובמקביל - פעל כהצ"ח (הצבת חירום) בטייסת.

 

"חשבתי שהפסדנו במלחמה" "הגעתי לטבעון בערב יום כיפור, בחושך. באותו סוף-שבוע, מרבית הטייסים תפסו כוננות בטייסת. אני הצלחתי לשכנע את מפקד הטייסת, תא"ל (מיל') יפתח ספקטור, לצאת הביתה. היתה לי תחושה קצת לא נוחה. בדקתי את מד-הדלק בפורד אסקורט, בה נהגתי. היה רבע טנק. חשבתי לעצמי - אין שום סיכוי להגיע עם רבע טנק לחצרים. וגם אין סיכוי למצוא תחנת-דלק פתוחה, זה הרי יום כיפור. נסעתי לאמא שלי, שידעתי שהאוטו שלה תמיד מלא ולקחתי ממנה דלק, למקרה שיזניקו אותי".
למחרת בשבע בבוקר, הוא מוזנק בדרך בלתי שגרתית. מטוס מנמיך טוס מעיר אותו ואת שאר טייסי חיל-האוויר ברחבי המדינה. "זה היה הסימן המוסכם. התקשרתי למבצעים, ואמרו לי לבוא מיד. לקחתי את אשתי ואת בתי הבכורה, שהיתה אז בת שלושה חודשים, ונסענו דרומה. "הגענו לבסיס בסביבות עשר בבוקר. לא רצו לתת לנו להיכנס. הש"ג הסביר לנו שהכיוון חד-סיטרי, רק ליוצאים. חששו שהבסיס יהיה מטרה להתקפה, ולכן פינו את כל המשפחות מהשיכון. בסופו של דבר, כמעט באלימות, הצלחתי להיכנס ונעלמתי מיד לטייסת.
"הגעתי לסוף התדריך, שהיה על תקיפת אחד משדות-התעופה בסוריה. הפרצופים של החבר'ה היו מאוד רציניים. כל אחד היה בטוח, שמהגיחה הזאת הוא לא חוזר. הם בדיוק דיברו על אפשרויות המילוט. איך צונחים, ומה עושים במקרה של פגיעה במטוס. לא כל כך הבנתי על מה מדברים. לקח לי זמן להתאפס, והופ - נותנים לך את המטוס, ואתה עולה לטוס".
"במהלך הטיסה, אני לומד את המטרה. באחת, אני שומע לפתע בקשר, שהגיחה בוטלה. זו היתה אמורה להיות מכה מקדימה, אבל בסופו של דבר, לא היה אישור מדיני. בדרך-כלל, עובדים במקביל. אתה מטעין את הפצצות על המטוסים, עושה תוכנית, משרטט מפות, מתדרך, יוצא למטוס ובזמן הזה יושבת הממשלה ומחליטה מה לעשות. זה לא יכול לקרות אחרת. כלומר, אתה לא יכול לחכות עד שהממשלה תגיד לך לתקוף, ואז להתחיל להתכונן, משום שזה תהליך ארוך שיכול לקחת שלוש-ארבע שעות. מרחב הפעולה מאוד גדול, ולכן אתה צריך להיות גמיש.
"כשחזרנו לטייסת, המתח התפוגג. פתאום כולם התחילו לספר בדיחות. העברנו ככה שעה מאוד נחמדה, ואז - ירדה הנחיה לעבור לתצורת הגנה, כלומר לאוויר-אוויר. כשהבנתי את זה, החלטתי שאני לא סומך על אף אחד. ירדתי לדת"ק כדי לדאוג שמהמטוס שלי יורידו את כל הפצצות, עשר פצצות של 750 קילוגרם כל אחת, וישימו ארבעה טילים ומיכל דלק בגחון. שוחחתי עם המכונאי, והסברתי לו בדיוק מה צריך.
"בסביבות השעה שתיים נשמעה הסירנה. הייתי במטוס הראשון או השני, שהמריא במלחמת יום-הכיפורים. היה רעש נורא ברדיו, כך שלא הצלחתי להבין שום דבר. הפקודה שקיבלנו היתה לנחות בשדה-התעופה בשארם, ולתפוס שם כוננות. עוד לא הבינו שפרצה מלחמה. הגענו לשם עם מינימום דלק, כמו שנתבקשנו.

 

"אין אישור למכה מקדימה" "בהתחלה, כשהגעתי לשדה, חשבתי שהפסדנו את המלחמה. הייתי המום. לא היה קשר עם המגדל, והמסלול הראשי והמסלול המקביל היו פגועים. בשדה, ראיתי מדורות-מדורות של מטוסים, שהופלו שם. רק מאוחר יותר נודע לי, שהמטוסים שראיתי הם בעצם מיגים, שהופלו על ידינו. חשבתי שגם המסלולים האחרים הרוסים, ושאין לי בעצם דרך לחזור. נחתנו עם הפאנטום על חצי מסלול. מבחינה פיזיקלית, זה בלתי אפשרי. למזלנו, המסלול היה ארוך, והיתה רוח אף חזקה.
"בלילה הראשון לא הצלחתי לישון. באותו יום, התרסק אחד המטוסים לא רחוק מהטייסת. המטוס, שנפגע במהלך תקיפה, לא הצליח לנחות ושני אנשי הצוות נהרגו. שמענו פיצוץ גדול וראינו אש. תוך כמה שעות הפכנו מילדים של שלום לטייסים של מלחמה".
ביום החמישי למלחמה, במהלך תקיפת שדה-התעופה בליי בסוריה, משיג מימון את ההפלה הראשונה שלו - מיג-21 סורי. "טסנו במבנה של שלוש רביעיות", מספר מימון. "בתא האחורי טס איתי טייס, רס"ן (מיל') עודד פוליג, שהצטרף אלי משום שלא היו אז מספיק נווטים למטוס הפאנטום, שרק נקלט בחיל-האוויר.
"תנאי מזג-האוויר היו קשים. טסנו באור אחרון. היה אובך. משכנו לכיוון הלא-נכון, ולא הצלחנו למצוא את המטרות. היתה תקלה בקשר. כאשר משכתי מעל שלושה ג'י, ניתק הקשר בתוך תא הטייס. אחרי היציאה מהתימרון, שברתי ולא שמעתי אותו. לאחר-מכן, שמעתי שהוא צועק - 'מיג!'. הקשר ניתק שוב. פתאום, כרוח סערה, עובר מיג ישר לתוך המבנה.
"בהתחלה, חיכיתי. ראיתי בכוונת את אחד המטוסים מהמבנה. מיד לאחר-מכן - שיגרתי. הייתי הראשון ששיגר. הטיל היה ממש בקצה הטווח שלו. לא ידעתי כלום, לא השגתי נעילת מכ"ם. פשוט הסתכלתי על הטיל שעף, פרק זמן ארוך מאוד, משהו כמו 20 שניות, עד שפגע". הוא לא התרגש במיוחד מההפלה. "הייתי מאוד מרוכז בגיחה עצמה. לאחר התקיפה, בדרך הביתה, טסנו עוד חצי שעה דרך ירדן, כלומר בשטח אויב, ולכן הייתי מאוד דרוך כל הזמן".

 

מה איכפת לציפור? "במהלך המלחמה", אומר מימון, "המטוס שלי נפגע מספר פעמים". באחת התקיפות למשל, בשדה-התעופה אבו-חמד במצרים, חטף מימון בגובה נמוך פגיעת ציפור בחופה. "בהתחלה הייתי בטוח, שקיבלתי פגיעה מנ"מ. לקח לי זמן להבין שזאת ציפור.
"כל המנורות עפו לי בפרצוף. הבטתי קדימה, ולא הצלחתי לראות כלום. בקושי הצלחתי להסתכל הצידה, דרך אחד החלונות במטוס. היינו במבנה של רביעייה. נשארתי במבנה, ולא דיווחתי על בעיה, כדי לא ליצור בלגן. בשלב התקיפה, לא יכולתי לכוון. הכוונת הקדמית שלי נפגעה, ולכן אמדתי את מיקום המטרות והשלכתי את הפצצות. כאשר התחלנו לטפס הביתה, ביקשתי לא לעלות גבוה מדי, כי לא ידעתי אם החופה שלי תחזיק מעמד. הלחץ יכול היה לגרום למטוס שלי להתרסק".
כאמור, שבוע לאחר פרוץ המלחמה, נקראה טייסת "אבירי הזנב הכתום" לתקוף את שדה-התעופה טנטא במצרים. "התקיפה היתה מורכבת מאוד", הוא נזכר. "בשל כך היא נדחתה פעמיים. בשלב היציאה אל המטוסים, הודיעו לנו לחזור. כדי לחסוך בדלק, שונה נתיב הטיסה. הדבר גרם לכך שטסנו מול השמש. כבר כאשר נכנסנו לים, הרדיו היה מלא בהתראות של הבקר על מטוסים מצריים וקולות של קרבות-אוויר על הקשר. עם חציית החוף, החלו המיגים להעסיק אותנו.
"מהר מאוד התחילו קרבות-האוויר. ההנחיות שלנו היו חד-משמעיות - לא להיכנס לקרבות-אוויר. הורו לנו להגיע בכל מחיר לתקיפה. זוגות המטוסים החלו להתחלק לקרבות- אוויר. במבנה שלנו, נותרנו בעצם הזוג האחרון שהמשיך לכיוון טנטא. הגענו הכי עמוק. אין אף אחד פרט אלינו. זה רק אנחנו והמצרים.
"קצת לפני המשיכה, אני מזהה מיג שנכנס עלינו, וקורא למוביל שלי, קריגר, בקול די היסטרי לשבור. שנינו לוחצים על כפתור ההשלכה בחירום, ואצלי נופל חצי מהדלק והחימוש מצד ימין, ומהצד השני - נשאר תקוע, על המטוס. כאשר אתה נכנס לקרב-אוויר, אתה משליך את הפצצות ואת מכלי הדלק, שמוסיפים למטוס גרר, ועובר למטוס חלק. באופן טבעי, אתה דוחה את זה כמה שיותר, כדי שאם התנאים יאפשרו לך, תוכל בכל זאת לתקוף".

 

מיג וכמה חתיכות "לא ידעתי שהדלק והפצצות תקועים מתחת לכנף השמאלית שלי. שמעתי מכה, והרגשתי שהמטוס מתחיל לטוס עקום. חשבתי שנפגעתי. אני בוחן את השעונים. כולם עובדים. אני לא מזהה שום תקלה. חונכנו שכאשר המטוס טס, גם אתה טס. לא נכנסים לפאניקה.
"דלקתי אחרי המיג. לחצתי על המפסק, שמעביר את המטוס לתצורת אוויר-אוויר, שמעתי צליל של טיל, אבל לא קרה כלום. חיכיתי מעט, לחצתי עליו שלוש שניות, שזה המון זמן, תחושה של כמו רבע שעה, ועדיין לא קורה כלום. לאחר-מכן, ראיתי שהכוונת מנצנצת, כלומר שמשהו לא בסדר, משהו תקוע. לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב.
"נתתי התראה למוביל, סגרתי קצת מנוע, והחלטתי שאני עובר על כל המפסקים בשקט. קריגר צועק לי: 'תפיל אותו כבר!'. המיג הזה יורה עליו. אני עובר על כמעט 15 מפסקים, ובעצם מכין את הטיל לשיגור בצורה ידנית. כשגמרתי את זה הייתי קצת יותר קר, ופחות לחוץ. חיכיתי לזווית הפגיעה האופטימלית, ישר מאחור. השהיתי את השיגור שלי, עד שהמיג יתלבש לי במדויק, ושיגרתי. הוא נדלק מיד. התחלנו לנתק מגע. קריגר טס חלק. עובר את המאך. אני עם הגרוטאה העקומה לא מצליח לראות אותו. הוא קטן ומתרחק, בורח לי. וברור לי שאני כעת אחרון, ושכל חיל-האוויר המצרי אחרי.
"אני בגובה נמוך יחסית. מנסה להביט לאחור. השמש מפריעה לי. פתאום אני רואה עוד מיג אחד. הבנתי שנגמרו לי הטילים. בתצורת האוויר-קרקע היה לנו רק טיל אחד. המיג - יחסית רחוק. הוא מנסה לירות עלי, אבל לא מצליח. אני רואה איך הוא יורה טילים, ואיך יורה לו התותח בטווחים ובכיוונים לא הגיוניים. אני יורה בו שני צרורות תותח. הצרור הראשון - מפקשש. זה היה תוך כדי פנייה, ולא ממש הצליח. כאשר המיג הופך הטיה, ונמצא ממש מאחור, כיוונתי עליו, ויריתי צרור מאוד ארוך.
"היו בינינו אולי 800 מטר", ממשיך מימון. "בטווח כזה, לוקח לכל קליע כמעט שנייה להגיע. המשכתי לירות, כי לא ראיתי פגיעה. לקח בערך שתי שניות, עד שהוא נפגע. המיג לא הפך לכדור אש, אלא נפגע ונעצר.
"חתכתי ממנו כמה חתיכות, כי הייתי ישר מאחוריו. אני זוכר שראיתי מצנח. עד היום, לא ברור לי אם זה היה המצנח של הטייס, או מצנח המעצור של המטוס. לאחר-מכן, המשכנו לכיוון ישראל. קראתי למוביל, והוא הגיע 'לאסוף' אותי. הסברתי לו שהמטוס שלי לא טס מהר. טסנו יחד, לאט יותר. הגענו לים.
"מבנה של מיראז'ים היה אמור לשמש לנו חיפוי, כשנחזור. היינו אמורים לבוא ממערב, והנחת היסוד היתה, שהמיגים המצריים ינסו לחתוך אותנו מדרום-מערב. לכן, חיכו שם מיראז'ים ישראליים, שתפקידם היה ליירט אותם. מין מארב. הכל היה בנוי על בסיס תוכנית. לא היתה בקרה, ולא היה מכ"ם.
"בגלל שהיה חסר לנו דלק, החלטנו לקצר ולטוס משם. כשראינו את המיראז'ים באים, חשבנו כמו בסרטים של ג'ון ווין, שהנה, הגיע החילוץ. ופתאום החילוץ יורה עלינו. כמעט התחלנו איתם קרב".

 

שוחה נגד הזרם לאחר המלחמה, חזר מימון מבית-הספר לטיסה לטייסת "אבירי הזנב הכתום". מטוסי הפאנטום הרבים, שהופלו על-ידי טילי הקרקע-אוויר הסוריים והמצריים לאורך התעלה, משכנעים אותו ליזום אימון ייחודי עד אז בחיל-האוויר, אימון נגד מכ"מים. הוא משתמש במכ"ם של מטוס פאנטום מן הקרקע, ו'נועל' על חבריו. לימים, נקרא האימון הזה בחיל-האוויר "סטריאו".
בפברואר 1977, התמנה לסגן מפקד טייסת של "אבירי הזנב הכתום". בחודש מרס 1979, לאחר קורס של ארבעה חודשים בפו"מ (פיקוד ומטה), התמנה מימון למפקד טייסת מדריכי טיסה בבית-הספר לטיסה. "במסגרת התפקיד הייתי אמור גם להוביל את הצוות האווירובטי. התחלנו באימונים, ובערך חודשיים לפני מסדר הכנפיים, ביום שישי אחד, התקשרו אלי והודיעו לי להתייצב ביום ראשון בבסיס עציון. מוניתי למפקד טייסת 'נשר הזהב', שהפעילה מטוסי עיט מדגם N, בהתראה של יומיים.
"מפקד הטייסת דאז, סא"ל בן-עמי פרי ז"ל, לקה בסרטן ולכן לא יכול היה לטוס. קרתה שם בדיוק תאונה ונהרג אחד הטייסים. פרי הודיע, שהוא לא יכול להיות מפקד שלא טס, ואז קראו לי. הייתי בן 30. אני לא חושב שזה היה מאוד חריג, אבל הייתי הראשון מהקורס שלי, שהתמנה למפקד טייסת.
"זו היתה טייסת ענקית, שהפעילה גם קא"מ (קורס אימון מתקדם). היו לנו אז הרבה מאוד משימות, אבל הגדולה והחשובה שבהן - העברת הטייסת מבסיס עציון בסיני, שהוחזר למצרים, לבסיס רמון, שבדיוק הוקם. ב-25 בנובמבר 1980, ערכנו את מטס ההעברה. כל הטייסת עברה במטס אחד מעציון לרמון".
את מלחמת לבנון הוא העביר כמפקד הטייסת. מאוחר יותר, ערך קורס הסבה לנץ (F-16A/B) ב"טייסת הסילון הראשונה" ומיד לאחר-מכן נתמנה למפקד טייסת "אבירי הצפון", המפעילה מטוסי ברק חד-מושביים (F-16C). הוא עזב לשלוש שנים לצורך לימודי פיזיקה לתואר ראשון בטכניון, ובתפקידו האחרון היה מבקר בכיר במשרד הביטחון, בדרגת אלוף-משנה. בחודש ספטמבר 1991, יצא מימון לחופשת פרישה מצה"ל. מאז, הוא עובד ב"רפא"ל" (רשות לפיתוח אמצעי לחימה). בשנים האחרונות, עסק בין השאר בקידום פרויקט טיל האוויר-אוויר "פיתון 4", שפיתחה החברה במקור עבור חיל-האוויר. כעת, הוא אמון על שיווק מוצרי החברה בצפון-אמריקה, ובמיוחד את פוד הלייטנינג. כיום מימון מחלק את זמנו שווה בשווה בין ישראל וארה"ב". "אני חי עכשיו כמו טבח בצה"ל", הוא מתבדח. "שבוע כאן ושבוע בארה"ב".
סייע בתחקיר: רס"ן מוטי חבקוק

 

עוד באותו מדור

קרוז קונטרול

עד לפני עשור, היו טילי שיוט אחד המאפיינים של מעצמות או מדינות עשירות שיכלו להרשות לעצמן לפתח או לרכוש את הנשק היקר והמשוכלל הזה. מהפכת ה-GPS (מערכת הניווט על-פי לוויינים) הפכה את טילי השיוט לנשק הזמין כמעט לכל דורש - עד כדי חשש משימוש בו על-ידי ארגוני טרור. כיום, האמריקאים שוקדים על פיתוח הדור הבא, הרוסים מקווים שהתקציב יספיק להשלמת הפיתוח הבא שלהם והסינים לומדים ומעתיקים מכל הבא ליד

צבועים

בעידן שבו נוכחותו של מטוס נמדדת לפי חתימת המכ"ם שלו, הסוואת המטוסים נראית כמעט מיותרת. אולם גם היום, כבשנים עברו, מנסים מומחים למצוא את סכימת הצביעה שתמזג עד ללא היכר את המכונה עם השטח שסביבה. המטוס, שמהירותו וטווחי טיסתו גדלו עם השנים, צריך להיות כיום כמעט זיקית כדי לעמוד בקריטריונים הנוקשים. כך הפכה הסוואת המטוסים למדע של ממש