בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 198 09/05/11

כתבות

חותם את ספר הטיסות

רגע אחד כחייל חי"ר בקרב במלחמת ששת הימים גרם לתא"ל (מיל') אבי ברבר להפוך לטייס בחיל-האוויר. את המלחמות הבאות הוא כבר נלחם מתוך מטוס, הספיק לשבת בשבי, להשתתף בהשמדת מערך הנ"מ הסורי בלבנון ולצבור אלפי שעות טיסה וגם אלפי זכרונות. החודש הוא טס בפעם האחרונה

איתי איתמר

כבר ארבע שנים שאבי ברבר בן 60. "בשנים האחרונות אנחנו לא מציינים את יום הולדתו של אבי", מודה ג'ימי, חבר ילדות של תא"ל (מיל') ברבר, בחיוך. "החוק היבש של חיל-האוויר מורה על פרישה מטיסה בגיל 60. אבי טוען שברגע שנחגוג לו יום הולדת, גם בחיל יזכרו שהוא בן 60 ויורידו אותו מטיסה".
"אני מודה על כל טיסה ולכל מי שהסכים לטוס איתי", אומר תא"ל (מיל') אבי ברבר. מנכ"ל "בואינג ישראל", בטיסת הפרידה שלו מחיל-האוויר.

מתחת למצנח

יולי 1970. סג"ם אבי ברבר מסיים את קורס-טיס מספר 62 במגמת קרב. הוא ממשיך לקא"ם על מטוס האוראגן ובהמשך הוסב למטוסי פאנטום והוצב בטייסת "העטלף".
"קשה לי להעביר את ההרגשה כשבישרו לי שאעשה הסבה לפאנטום. אני חושב שלא ישנתי שני לילות רצוף. באותה התקופה זו הייתה תחושה עילאית, הגשמת שיא שאיפותיך".
שנה וחצי לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור וטייסת "העטלף" ביצעה גיחות ומשימות רבות. "יש אלף טיסות שאתה לא זוכר כלום מהן" אומר תא"ל (מיל') ברבר. "אבל יש טיסות שנחקקות לך בזכרון ולא יוצאות. טיסות חווייתיות בעוצמה חזקה מאוד. אתה לא שוכח אותן. עשיתי מאות פ"מ צילום, אבל את הטיסה הזו אני זוכר בדיוק כמו שהיא. היא רצה לי כל הזמן בראש: הקולות, המראות בדרך לסוריה, נורית הצ'ק ההידראולי שנדלקת. אני מנסה לראות איזו מערכת נפגעה ופתאום נעלם לי האווירון. הכל עדיין חי מאוד".
עבור ברבר זו הייתה מעל יממה ללא הפסקה: בשלוש לפנות בוקר הוא נחת בבסיס לאחר שלוש גיחות, בבוקר טס לתעלה למטס הכנה לתקיפת טילים וכשחזרו לטייסת, גילו שהופנו לביצוע תקיפת טילים בסוריה.
זה היה מבצע "דוגמן 5" שמטרתו תקיפת סוללות הטילים הסוריות. "החלק הראשון של הטיסה עבר חלק", מספר ברבר. "המוביל שלי במבנה היה חבר עוד מימי הגן, צבי קנטור. בדרך חזרה לא טסנו ישר הביתה, אלא נאלצנו לעשות פנייה לכיוון צפון בגובה, לאפשר למבנים שבאו אחרינו לעבור מתחתינו ורק אז להנמיך. תוך כדי הנמכה, הרגשתי מכה קטנה מאוד באווירון", הוא מתאר. "עד היום איני יודע מה פגע בי. להערכתי זו היתה אש נ"מ, אף אחד לא ראה שום טיל באזור. לא חשבתי שזה משהו רציני, אבל כנראה שטעיתי".
המטוס איבד שליטה בשניות בודדות ולא היתה ברירה אלא לנטוש. "היינו מהירים מאוד ובגובה נמוך. האווירון נעמד, אני לא יודע לאיזה ג'י הגענו. כי ראשי נפל על מסך המכ"ם ונכנסתי לבלקאאוט. אני לא רואה כלום, רק שומע. כשהג'י משתחרר, אני מצליח להגיע לידית הנטישה התחתונה ומושך".
נטישה נמשכת בדרך-כלל שניות ספורות. בראש של ברבר היא נצרבה כארוכה הרבה יותר.
"החופה עפה והתחילה רוח. אני שומע את חופת הנווט, ברקע נשמע רשף של רקטות. אני ממתין וממתין עד שהכסא שלי יעבוד וזה נראה כמו נצח ואני מתעורר מהג'י על המצנח".

קוד המחשבות

כשההכרה חוזרת, המצב רק מחמיר. "פתאום אני מרגיש שחם לי בישבן", נזכר ברבר. "אני בודק ורואה שפגעו בי מאחור. את הנווט אני רואה במרחק 300 מטרים ממני מוקף חיילים סורים שתפסו אותו".
מה עובר בראשו של אדם תלוי בין שמיים וארץ אויב ומבין שבשניות הקרובות הוא ינחת על האדמה ויילקח בשבי?
"חשבתי רק על איך לא נפגעים מהכדורים שהם יורים כמו מטורפים", עונה ברבר נחרצות. "יורים עלי כל הזמן. אני נוחת, מתנתק מהמצנח ורץ להתחבא מאחורי מגדל אבנים והם ממשיכים לירות עלי. פה לא חושבים. זו השרדות חייתית לחלוטין. זה לא סרט, זה אמיתי. רצים אחריך ויורים בשביל לפגוע וגם פוגעים".
ואחרי שנתפס, נוצר מימד הבדידות: "אין סוף למחשבות. הן מחזיקות אותך שפוי", מסביר ברבר. "התקווה הזאת שאני אחזור, שתהיה ארוחת ערב עם חלה ונרות ונעשה טיולים ואיך תיראה הפגישה הראשונה עם אשתך. כל הדברים הטריוויאליים עבור אדם רגיל, שהוא עושה כל יום ובכלל לא שם לב אליהם, הופכים להיות משמעותיים וקושרים. זה לא פשוט, הניתוק הזה, שאין לך עם מי להחליף מילה. אתה הופך להיות ערני לכל צליל, לכל דפיקה, לכל צעד. אתה יודע לזהות אנשים על פי צעדיהם, לזהות מרחוק מה הם עושים. שמענו גם קולות מלחמה מהמקום בו נמצאנו. החושים מתחדדים מאוד".
והיה גם את הצורך להתרגל למצב החדש. "אתה כל הזמן חושב אם תעבור את החקירות בשלום, גם מבחינה פיזית וגם מבחינת המידע שמוציאים ממך. אתה יוצא מתחום הטיסה, מתוך איזשהו רחם חם ומהיר ועובר לעולם החיצון. אתה צריך לתת תשובות מיידיות להרבה מאוד דברים שמפתיעים אותך. לא להכל אתה מוכן. יש אתגר לעמוד בחקירות והטיפולים הפיזיים והג'יפה הגדולה שאתה נמצא בה, להתמודד עם זה בצורה מכובדת. מאוחר יותר מגיע החלק של הזמן שלא עובר, של הבידוד הארוך".
ויש גם אפילו רגעים נדירים של הומור. ביום השני בשבי, הלך מתורגמן סורי ליד תאו של ברבר ושאל את אחד השבויים האחרים לשמו.
"הקיר ענה: ‘מאיר שני'. תפסתי את עצמי בשערות חשבתי ‘מה, גם שוורצי פה? איזה כיף! העומס של החקירות לא יפול רק עליי'", הוא משחזר בחיוך.

האיש שבקיר

ברבר מעיד כי בתקופה שהעביר בשבי הסורי, למד שבני האדם הם חיות סתגלניות. אנחנו אפילו לא יודעים להעריך עד כמה.
"אנחנו מתאימים את עצמנו למצב ויודעים איך לנסות לשרוד. כל השאר תלוי בכוח ובחינוך ועם אילו ערכים באת. הייתה לי תקשורת טובה עם ה'קיר לידי', צביקה ורד, טייס מיראז' מטייסת 'הסילון הראשונה'. היו לנו חוויות משותפות עוד לפני השבי. היינו מדברים חצאי לילות בדפיקות על הקיר".
על מה אפשר כבר לדבר במצב כזה? מסתבר שעל הכל: קצת רכילות, קצת על הקיבוץ ועל מה שהולך לקרות. "היה קצת מידע מודיעיני שאספנו בשבי. היינו מתאמים מתי להחליף מזון שהיינו משאירים אחד לשני בשירותים".
בשלב מאוחר יותר הם הובאו לבניין המטכ"ל הסורי בדמשק. הבניין הותקף באותה העת ע"י טייסת ה"עטלף". על התקיפה במהלכה שהו שטייסי חיל-האוויר הישראלי בבניין ולא נפגעו, נכתבו אגדות רבות.
"חשבתי שמדינת ישראל במצב נואש. המדינה לא יכולה לסבול שיהיו לה שבויים ויחקרו אותם ולכן היא החליטה להשמידם", אומר תא"ל ברבר. "הרגשנו חוסר תוחלת. עד שהצלחנו להתעדכן כמה ימים מאוחר יותר, זו הייתה תחושה של 'אנחנו לא רוצים שבויים. עדיף לנו להרוג אתכם, אז שהחברים שלכם מטייסת 'העטלף' יעשו את זה".
"דווקא בשלב שבו כבר הוחזקנו כקבוצה, היו יותר משברים", מגלה ברבר. "היו רמזים שעומדת להתבצע איזו החלפת שבויים, אבל כלום לא קורה, מצבים בהם אנשים יכולים לשקוע ב'דאון'. בשלב כלשהו קלטנו שישראל נכנסה לתוך סוריה ומצרים. לא ידענו איך בדיוק ולאיזה עומק, אבל הבנו קצת מהסוהרים את הסיטואציה. גם שמענו את התותחים שלנו יורים לכיוון דמשק וזה לא היה רחוק", הוא צוחק.

געגועיי לקיסינג'ר

גם שמונת החודשים שנראו כמו נצח הסתיימו בסופו של דבר. "למזלנו קיסינג'ר הצליח לעשות את ההסכם תוך פחות משנה", אומר ברבר. "את הדרך לשדה-התעופה הבינלאומי של דמשק עשינו ללא כיסוי עיניים.
הוא זוכר את הכל: את הטרמינל, את המטוס השוויצרי שבא לקחת אותם, את הג'מבו שחלף בשמי לבנון עמוס בשבויים סוריים ואת הנחיתה בארץ שאחריה חזר לנתניה, עיר הולדתו.
"הוא זכה לקבלת פנים אדירה", מספר ג'ימי. "הוא הגיע לבית הוריו, שם חיכו לו אלפי אנשים. בכניסה לנתניה תלו שלטים, כמו ביום העצמאות. הגיבור חזר".
ברבר הרגיש קצת אחרת: "התחושה שלי לא הייתה של גיבור, אלא של מישהו שלא השלים את המשימה. אפילו קצת לוזר. לא הרגשתי שמגיע לי חיבוק מראש הממשלה, לא מסיבה ענקית. אמנם הלכת בשליחות מדינת ישראל, אבל לא סיימת את המשימה שהוטלה עליך. מבחינה מקצועית נכשלתי. חוץ מלפגוע במטרה, צריך גם לחזור הביתה ואני לא הצלחתי לחזור. שמע, נהרגו אנשים. מה לי מגיע יותר מאנשים שנהרגו? אין ספק שהתחושה הזו השפיעה על זה שרציתי לחזור לטיסה מבצעית. הייתי צריך להשלים את מה שמצופה ממני".
ארבעה ימים אחרי שנחת בארץ, סגן אבי ברבר אחז שוב בסטיק. חזר לשגרה, כמעט בלי למצמץ. לא עבר זמן רב עד שחזר לטוס במתארים מורכבים.
עבורו ועבור משפחתו, השבי בכלל לא היה נושא מרכזי בהוויה המשפחתית. "בעצם, עד לפני שלוש שנים הילדים אפילו לא שמעו את הסיפור", הוא מפתיע. "כל פעם עולה השאלה איך עשיתי את זה? האם עניתי לציפיות של מדינת ישראל? של המפקדים שלי? האם לא בגדתי בחברים שלי? זה היה האתגר. אני יודע שאנשים לפעמים מתלחששים, ‘הוא היה שבוי'. חלק מצפים לאיזה התנהגות לא נורמלית. זה ברקע, אך זה מעולם לא היה מוטו מרכזי".

אל תגידו טראומה

שמונה שנים מאוחר יותר. שניים וחצי ילדים, דרגת סא"ל על הכתף ו-90 אנשי צוות אוויר תחת פיקודו, השתתפה טייסת "האחת" באחד מהמבצעים במלחמת לבנון הראשונה, מבצע אשר הוכיח כי הטייסת התאוששה מהמכה שחטפה ב-1973 ועשתה צעדים גדולים בתחום אמצעי הלחימה ותורת הלחימה. "אני מודה לחיל-האוויר שנתן לי את הזכות לפקד על הטייסת הזאת ועל מקבץ של אנשים מדהימים", הוא אומר.
כשהעניינים בלבנון הסתבכו, נתלו בו מבטים בוחנים, כולם רצו לדעת איך יחליט לפעול. בוקר אחד העיר אותו צלצול טלפון.
"ראש מחלקת מבצעים קורא לי ומספר שנראה כי הייתה הסתבכות בסולטן יעקב. ‘אני מוציא שני זוגות ואני רוצה שזה יהיה מהטייסת שלנו. זוג אחד היה אמור לחסום את הכביש וזוג שני לתקוף כוחות סורים. אני רוצה שאתה תהיה מוביל המבנה'. בדרך לאווירון אני אומר לעצמי ‘תראה מה זה גורל. מכל חיל-האוויר הגדול הזה, דווקא אתה יוצא לטיסה הזאת'. אז הדברים כבר נראו אחרת, היו לי שתיים וחצי בנות. אתה כבר לא שייך לעצמך".
הטיסה, איך לא, הסתבכה קצת ולמקרה שתהיתם, ברבר לא פחד שחוסר המזל ידפוק על דלתו פעמיים.
"אין מה לחשוב על זה. אתה מרוכז במה שאתה עושה, האדרנלין זורם בדם בכמויות גדולות. אם לא תעשה את מה שמוטל עליך, זה באמת עלול לקרות לך. דברים צפים כל הזמן חזרה, אנחנו לא יכולים לנתק את הזרם במוח שלנו ולמחוק את הזכרון. אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר, אבל לדעתי, אם אתה שלם עם עצמך זה מנצח את כל הפסיכולוגים. אתה מנסה לעשות הכי טוב שאתה יודע. אם זה עומד בקריטריונים של הסביבה שבוחנת אותך, לכאורה זו התגברות על הטראומה. זו לא טראומה. זו חוויה. קשה אבל מעצבת".

סנטיני הגדול

יומו הראשון של חודש אפריל, בוקר שטוף שמש בבסיס חצרים. בשעה 10:00 ממריא תא"ל (מיל') אבי ברבר לטיסה. רגע לפני שהוא עוזב, הוא מוסיף עוד מבט אחרון מן המושב האחורי ומרים את אגודלו לחיוב. הוא התעקש שהטיסה האחרונה תהיה טיסת הדרכה שגרתית בטייסת מתקדם קרב, בה הוא משרת במילואים.
"סנטיני זוג רשאים להמריא", מזניקה סימה אשתו, בקריאה החביבה עליו. ענן הדלק שממלא את הדת"ק מהול בזכרונות רבים ומטוס העיט הקטן מותיר אחריו שובל ארוך של הצלחות והישגים: ברבר צבר 6,679 גיחות בחיל-האוויר. הוא בילה 5,026 שעות באוויר שהן 210 ימים, שבעה חודשים שלמים באוויר. הוא הספיק לטוס על יותר מ-20 סוגי מטוסים ומסוקים בחיל וביצע 376 גיחות חוצות קו ובילה 388 שעות טיסה בשטח אויב.
המטס נפתח בהמראה מהבסיס עליו פיקד, הבסיס שברבר לחם על ההחלטה לפתוח דווקא בו טייסת "רעם". הוא המשיך במעבר מעל בסיס נבטים, אשר גם עליו פיקד ("היה מרגש לראות מלמעלה את כל ההתפתחות של מה שהתחלנו ועדיין מתפתח"). למבנה הצטרפו במפתיע זוג סופות מטייסות "האחת" ו"הנגב", עליהן פיקד בעבר.
"זו הרגשה אמביוולנטית", הוא אומר בצאתו מתא הטייס. "קיימת כבר השלמה שזהו, זה נגמר, אבל עוד לא הפנמתי את העניין. נדמה לי כאילו ביום ראשון בבוקר אני נוסע למילואים".

כוס מיץ

46 שנה קודם לכן. אבי ברבר הלך עם כל החבר'ה לנח"ל. "היה נראה לי טבעי מאוד להשלים את החלק שאני חייב לחברים שלי, לתנועה, להגשמה" הוא מסביר. "שם חונכתי".
בתור לשרשרת החיול הוא עומד מאחרי חברו הטוב עוד מימי גן תמר, ג'ימי שעל. מספריהם האישיים עוקבים ולתמונת החוגר הם מצולמים יחד.
גרעין "מצער" מסיים את פרק השל"ת בקיבוץ ומתחיל את הטירונות. טוראי ברבר, חניך מצטיין, הולך ל'אחוזים' ויוצא לפיקוד בגדוד 50 של הנח"ל. אחרי מספר חודשים הוא חולה בצהבת, הפרופיל שלו יורד והוא נאלץ לחזור לנח"ל. יחד עם חבריו נכנסו לכוננות לקראת מלחמת ששת הימים וסופחו כגדוד הרביעי של גולני. לקראת יומה האחרון של המלחמה, הם הועלו לצפון במטרה לכבוש את הרמה הסורית.
"אני הייתי מא"גיסט ואבי היה מספר שתיים שלי", נזכר ג'ימי. "חם. קוצים. קיץ. אנחנו עולים והסורים יורים עלינו מדי פעם. הטנקים שניסו לעלות איתנו פרסו שרשראות, לא יכלו להמשיך לטפס. בסופו של דבר הגענו לגבעה קטנה, שחלשה על מוצב סורי. שם נשכבנו כרתק".
בעודם שוכבים, מגיעים שני מטוסי ווטור, מפציצים את המוצב הסורי ומסתלקים. "כוס מיץ", מקלל ברבר, "אתה רואה את אלה? עוד רבע שעה הם יעשו חיים במועדון הטייסת. אנחנו אוכלים כאן אבק ונמשיך לאכול סלעים. אני, אחרי המלחמה הזאת, הולך להיות טייס בחיל-האוויר".

עוד באותו מדור

יהיה פיצוץ

סביר להניח שלא ידעתם: בחיל-האוויר פועלת כבר שנים יחידה קטנה, מקצועית, מאומנת היטב ובעיקר חשאית. פלוגת "ספיר", יחידת סילוק הפצצות המיוחדת, פותחת את השער ומאפשרת לנו הצצה נדירה אל פעילותה הסודית

המדריך לסמ"ט

זה התפקיד הראשון בו אתה הופך למפקד. כאן האחריות גדולה מאוד וצריך לדעת איך להתמודד עם היבטיה השונים על הקרקע ובאוויר. זה מה שעושים המשתתפים בקורס סגני מפקד טייסת, אבל גם הם יודעים שאת המשקל האמיתי יחושו כאשר ישובו לטייסת וינסו להכנס לתפקיד