בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 139 (240) 01/06/01

כתבות

ברקים בשמי העמק

תגיות: טייסת ה"עמק" , בסיס רמת דוד

קחו מטוס F-16D, ברק בעברית, ציידו אותו במיטב מערכות הלחימה, לרבות מערכת "לייטנינג" לאיתור מטרות ביום ובלילה ולהנחיית חימוש, והציבו אותו בבסיס צפוני, במרחק דקות טיסה מגבול לבנון. על כל אלה הוסיפו ניסיון מבצעי עשיר של חמישה עשורים וקבלו את טייסת "העמק" - מודל 2001

חגי גלבוע

טייסת "העמק" הוקמה ב-1951 ועברה מאז גלגולים רבים; היא החלה את דרכה כטייסת מוסקיטו ושימשה כזרועו הארוכה של חיל-האוויר כאשר הוציאה גיחות צילום לכל רחבי המזרח-התיכון. ברבות הימים, הפכה טייסת "העמק" לטייסת הביטחון השוטף העיקרית של חיל-האוויר בלבנון. מטוסי הקרב שפעלו בה היו תמיד מטוסים מתקדמים, שנטלו חלק בעימותים רבים לאורך גבול הצפון.
לאורך חמישה עשורים הפעילה טייסת "העמק" חמישה סוגי מטוסים: מוסקיטו, שנקלט בטייסת בשנת 1952 וסבל מריבוי תאונות, מיסטר, שפעל במלחמת ששת-הימים, סקייהוק, שהכניס את חיל-האוויר ל"עידן האמריקאי", כפיר, ששירת בטייסת עד 1985 וברק (F-16D), שמשמש את הטייסת מאז 1991.
ראשון המפקדים של הטייסת היה אל"מ (מיל') דני שפירא, לימים אחד מבכירי הטייסים בחיל-האוויר וטייס הניסוי הראשי של התעשייה האווירית. בין השאר, ניתן למנות בין שורות המפקדים בטייסת גם את אלוף (מיל') דוד עברי, לשעבר מפקד חיל-האוויר, תא"ל (מיל') יחזקאל סומך, אל"מ עזרא דותן (בבן) ז"ל ואל"מ (מיל') מנחם בר. תא"ל אליעזר שקדי, כיום ראש להק אוויר, היה מפקדה הראשון של הטייסת בעידן הנוכחי והקים אותה מחדש כטייסת ברק בתחילת שנות ה-90.
בשנים האחרונות הפכה טייסת "העמק" לאחת הטייסות המבצעיות ביותר בחיל-האוויר. מיקומה של הטייסת בבסיס חיל-האוויר בצפון הארץ, היקנה לה תמיד מעמד מיוחד בין טייסות הקרב, כאשר היה צורך במענה מיידי לפעילות חיזבאללה בלבנון. בשנים 1999-2000, עד נסיגת כוחות צה"ל, ביצעה הטייסת 326 תקיפות בלבנון, יותר מכל טייסת אחרת בחיל-האוויר.
"חשבנו שאחרי הנסיגה יירגעו העניינים", אומר רס"ן ק', סגן-מפקד הטייסת, "אבל בדיעבד התבדינו". מאז הנסיגה ביצע חיל-האוויר ארבע תקיפות בשטח לבנון, שתיים מהן על-ידי טייסת "העמק". התקיפה הראשונה נערכה ב-26 בנובמבר והיתה התקיפה היזומה הראשונה בשטח לבנון. זוג מטוסי F-16 של הטייסת תקף מטרות חיזבאללה בלבנון. התקיפה באה בתגובה להריגתו של חייל צה"ל בפיצוץ מטען בשטח ישראל. התקיפה השנייה והאחרונה עד כה היתה תקיפת מוצב המכ"ם הסורי בלבנון, לפני כחודשיים.
רס"ן ק' (34) הגיע לטייסת "העמק" לפני עשר שנים. לפני שנה מונה לסגן-מפקד הטייסת. פרט לטיסה, תופס תחביב מיוחד מקום מרכזי בחייו: מוסיקה. "אני מחזיק אולפן פרטי בבית ומקפיד להפריע לכל שיכון המשפחות", הוא צוחק. לפני שהתגייס היה ק' מוסיקאי מקצועי. "הייתי פסנתרן קלאסי וניגנתי בקונצרטים. אבל ברגע שזומנתי למיבדקים לקורס-טיס, היה לי ברור שזה כיוון שאני רוצה לנסות. במקביל, המשכתי לנגן ולהופיע ואפילו כתבתי מוסיקה לכמה סרטי סטודנטים. בתקופה שלפני סוף תקופת החתימה הראשונה, הייתי בדילמה אמיתית מה לעשות: האם לבחור במוסיקה או להישאר בחיל-האוויר".
בסופו של דבר, הכריע ק' לטובת הטיסה. "ככל שהתעמקתי בטיסה, התחזקה בי התחושה שקיבלתי את ההחלטה הנכונה. לפעמים אני מתגעגע. זה קורה בעיקר כשאני בא להופעות חיות ואז קצת צובט לי הלב שאני לא שם. "אבל כיום אני מנסה לעשות את שני הדברים יחד. אין יום שאני לא חוזר הביתה, נותן נשיקה לאשה, מחבק אותה ואז יושב רבע שעה, נרגע ומתחיל לנגן.
"מוסיקה וטיסה הם שני עולמות שונים. בטיסה אין רגש, ובאומנות יש הרבה מאוד רגש. כשאתה טס, אתה צריך להיות קר-רוח, לנטרל אמוציות ולקחת הרבה שיקולים קטנים בחשבון. במוסיקה, לעומת זאת, אתה מבטא את עצמך על-ידי כלי נגינה וצריך לנהוג אחרת לגמרי. זה בעצם הקונפליקט הגדול".

2,500 שעות F-16 "באמצע 1997 השתנה דפוס הפעולה של החיזבאללה", נזכר סא"ל ג', מפקד הטייסת באותה תקופה. "בתקופה זו חלה קפיצת-מדרגה בפעילות המחבלים, אשר גרמה לנפגעים רבים לכוחותינו". חיל-האוויר נדרש למצוא דרכי פעולה חדשות נגד המחבלים. אחת מדרכי ההתמודדות היתה כוננות תקיפה חדשה, ייעודית לטייסת "העמק", שהתגלתה כהצלחה. מהר מאוד נאלצו המחבלים לשנות את דפוסי הפעולה שלהם. "הם למדו שמרגע שנופלת קטיושה, מתחילים לספור עד עשר", אומר סא"ל ג', "אז שומעים את רעש המטוסים ומיד רואים את התקיפות. מאז, התחילו השיגורים של החיזבאללה להיות מפוזרים ופחות מדויקים. התוצאות החיוביות הורגשו מיד".
סא"ל ג' נושא בגאווה את התואר הטייס בעל מספר שעות הטיסה הרב ביותר בחיל-האוויר במטוסי F-16 למעלה מ-2,500 שעות. הוא מילא תפקידים רבים בחיל-האוויר ושירת בטייסות F-16 שונות עד שמונה בשנת 1997 למפקד טייסת "העמק". כיום הוא משמש כראש ענף תיכנון במטה חיל-האוויר ובקרוב יועלה לדרגת אל"מ ויקבל את הפיקוד על בסיס חיל-האוויר נבטים.
סא"ל ג' (40) הוא יליד קיבוץ גונן והאח הבכור במשפחה מפורסמת בת עשרה ילדים, שזכתה לא פעם לכינוי משפחת חיל-האוויר; לג' שלושה אחים טייסים ושתי אחיות נוספות הנשואות לטייסים.

 

נווטת קרב ראשונה ב"עמק" בסוף 1998, ארבע שנים אחרי שהתקבלה ההחלטה לאפשר גם לנשים להתנדב לקורס-טיס, סיימה את הקורס נווטת קרב ראשונה. סגן שרי, שהצטרפה למחזור השני שנפתח בפני בנות, היתה הראשונה מבין כולן שסיימה את קורס-הטיס והפכה לנווטת F-16 בטייסת "העמק".
"בכלל לא חשבתי שאלך לכיוון של טיסה", מספרת סגן שרי (23) מרעננה. "לאחר הגיוס לצה"ל, הייתי מד"סניקית (מדריכת ספורט) במשך שנה ואז נודע לי שחברה שלי הולכת לקורס. חשבתי שאולי כדאי גם לי לנסות ומשם זה התגלגל".
מיד לאחר הקורס, הוצבה שרי בטייסת "העמק". "בהתחלה, זה נראה לאנשים מוזר שמגיעה בחורה", מספרת שרי. "אישית, לא הרגשתי בכך, אבל אני יודעת על כך מסיפורים בדיעבד. עבורי, בכל אופן, הכל היה די טבעי ולאורך כל הדרך לא הרגשתי חריגה או פורצת-דרך, לא בקורס ולא בטייסת". באותה תקופה, היא זוכרת, בוצעו תקיפות רבות של הטייסת בלבנון, בתגובה לירי קטיושות או מרגמות. "הטייסת פעלה מסביב לשעון ואני הגעתי ישר לאווירה של קרב. אני זוכרת אנשים יושבים במטוסים בכוננות 'מיידי' ומחכים להזנקות. כל הזמן היה צריך לדאוג שיהיה מישהו בכוננות והיה מתח בריא; כל רגע היתה יכולה להיות הזנקה לתקיפה".
אחרי תקופת הסבה שנמשכה חצי שנה, עברה שרי הכשרה מבצעית של שלושה חודשים. "הכשירות הראשונה שהשגתי בטייסת היתה אוויר-אוויר. מקבלים אותה כעבור תשעה חודשים. הכשירות השנייה היא כמובן תקיפות ואותה משיגים כעבור חצי שנה נוספת".
שרי זוכרת היטב את ההזנקה הראשונה שלה כנווטת מבצעית. "אני זוכרת את ההזנקה הראשונה שלי ליירוט", היא מספרת, "בפעם הראשונה, באמת חשבתי שזה יקרה ודי נלחצתי". ההזנקה הראשונה שלה לתקיפה היתה אחרי הנסיגה מלבנון. "הייתי בטוחה שהפעם זה יקרה, שזה ייצא לפועל. אבל בסוף המתנתי במטוס כשעה וחזרתי לטייסת". מיד לאחר ההסמכה המבצעית, חצתה שרי לראשונה את קו הגבול. "ליווינו מטוסי פאנטום", היא משחזרת. "זו היתה גיחה ארוכה שנמשכה כשעתיים. זו היתה הפעם הראשונה שחציתי קו והאדרנלין עבד שעות נוספות".
"כדי להשתלב בטייסת", אומרת סגן שרי, "צריך לעבור תהליך שמתחיל ברגע שמגיעים. בחודשים הראשונים, כצעירה, עוד לא הרגשתי בבית. אבל אחר-כך השתלבתי היטב. שמחתי להגיע לטייסת הזאת, בגלל ההיסטוריה והמבצעיות שלה. את עניין האחריות מטפטפים לך לאט-לאט בקורס, כך שמגיעים כבר מוכנים".
כיום, משמשת סגן שרי, פרט לעבודתה כנווטת סדירה בטייסת, גם כקצינת לייטנינג, פוד לאיתור מטרות ולהנחיית חימוש מתוצרת רפא"ל, אותו קלטה הטייסת בשנים האחרונות.
"יש כל מיני דברים שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה", אומרת שרי, "אבל אני עדיין מתלבטת ומשנה את דעתי מפעם לפעם. בכל מקרה, יש לי עדיין זמן רב להחליט".

 

יש דבר כזה, טייסת "קשה" "בטייסת 'העמק' אתה מרגיש שאתה בלב העשייה של חיל-האוויר", אומר רס"ן ק', סגן-מפקד הטייסת. "אתה תמיד עושה ראשון כל דבר וזה נותן לך תחושה שאתה מבטא את הכישורים שלך ונמצא במקום הנכון.
"בהתחלה, חלק מהאנשים שמגיעים לפה מעדיפים אולי למצוא את עצמם במקומות אחרים", ממשיך רס"ן ק'. "ברור שהרבה יותר כיף לעשות קרבות-אוויר כל היום, מאשר להפעיל נשק מתוחכם. אבל כשאתה כבר נמצא פה ומכיר את הדברים, אתה מגלה שעולם הטיסה שלך מתרחב: אתה לא עושה רק קרבות-אוויר. המטוס טס במעטפת עם משקלים אחרים, במצבים משתנים. כתוצאה ממה שאתה חווה, מתרחבת גם היריעה המקצועית שלך. בעיני, זה משהו שנותן תחושת שייכות מאוד חזקה לטייסת".
אחת ההנחות המקובלות בעבר היתה שאת הטייסים הטובים מפנה חיל-האוויר ליירוט. אבל לדברי רס"ן ק', בשנים האחרונות השתנה המצב לחלוטין. "היום, יירוט זה עסק מאוד פשוט. אני יכול להגיד שהקושי האמיתי היום הוא לא לעשות קרבות-אוויר, למרות שבתחרויות אוויר-אוויר לא נופלת הטייסת הזאת משום טייסת אחרת בחיל-האוויר".
"כל הטייסות המתקדמות של חיל-האוויר צריכות היום טייסים מצוינים", אומר סא"ל ג', לשעבר מפקד הטייסת. "זה נכון שפעם היו לוקחים את הטייסים הטובים ליירוט, אבל היום השתנתה החלוקה. את הטייסים הטובים לוקחים לטייסות שנחשבות 'קשות'. ובתור טייסת דו-מושבית, נחשבת טייסת 'העמק' לטייסת 'קשה'".
לדברי סא"ל ג', בתחילת שנת 1999 הפכה טייסת "העמק" לטייסת קשה באמת. "עומס הפעילות של הטייסת גבר והתמודדנו מול כמות אדירה של הזנקות. תוך תקופה קצרה העברנו יותר ממאה טון חימוש מהבסיס לתוך אדמת לבנון. היו ימים של שלוש הזנקות ביום, ולעיתים אפילו של שלוש הזנקות בלילה. באו אלי הרבה אנשים ואמרו לי שהעומס על הטייסת גדול מדי. ביקשו להעביר את הכוננות למישהו אחר. אבל אני התעקשתי והסברתי שבדיוק בשביל זה אנחנו פה. השילוב של המיקום הגיאוגרפי, המטוסים, החימוש ואמצעי הלחימה, הצוותים ורמת המיומנות שהשגנו - זה שילוב שאין לו תחליף בחיל-האוויר כמענה לדרום-לבנון".
סגן ל' (25) הוא טייס חדש יחסית בטייסת. רק לפני מספר שבועות סיים עם קבוצת טייסים ונווטים נוספים את קורס ההסבה ל-F-16 שנערך בטייסת. אלא שהסיפור שלו שונה מזה של שאר חבריו להסבה. לפני שהתנדב לקורס-הטיס, שירת ל' במשך שנתיים כתותחן. ההיכרות האינטימית שלו עם לבנון, האופיינית כל-כך לטייסת, החלה עוד בזמן מבצע "ענבי זעם" ב-1996, שבמהלכו שירת כתותחן מן השורה.
"לפני הצבא עשיתי גיבוש לקורס-טיס. לא עברתי את הגיבוש והתגייסתי לתותחנים", מספר סגן ל', קיבוצניק ממזרע. "מאוחר יותר, עלינו ללבנון. זאת היתה חוויה בפני עצמה: עבודה בט"שית של ירי ותנאי מזג-אוויר לא פשוטים. אתה עובד על התותח כל היום וכל הלילה, כדי לדאוג שהוא יהיה בכוננות. אתה יכול גם לשבת בתותח, יחד עם שישה אנשי צוות נוספים יום שלם ולחכות שתקבל מטרות מנגמ"ש הפיקוד. שם, בניגוד לטייסת, אתה לא רואה קודם את המטרות, או לומד אותן. רק מקבל נ"צ ויורה".
לפני שסיים את שירות החובה, ביקש שוב לצאת לגיבוש טיס. "זה כל הזמן היה לי בראש", הוא מסביר. "כאשר הגעתי כבר לקורס, פשוט המשכתי להסתכל קדימה".

 

מהרפת אל הקוקפיט לאורך השנים השתרשה בטייסת "העמק" אווירה מיוחדת. רבים מהטייסים והנווטים בטייסת התגוררו במושבים ובקיבוצים סמוכים לבסיס והדבר הפך לאחד מסימני ההיכר של טייסת "העמק". "לפי הסיפורים, שירתו כאן בעבר אנשים, שהיו מגיעים להזנקה ישר מהרפת", מספרת סגן שרי.
דוגמה מוצלחת לטייס-איכר הוא סא"ל (מיל') יעקב יריב (קוביק), בעבר איש מילואים ותיק של הטייסת. קוביק מחזיק משק במושב סמוך מאוד לבסיס בו מוצבת הטייסת ולפי האגדה, התלונן בעבר שהתחקירים בטייסת יוצאים בשעה מאוחרת מדי ולכן הוא לא מספיק לחלוב את הפרות.
"תמיד היתה הטייסת קשורה מאוד לאנשי המילואים שלה", מסביר סא"ל (מיל') יריב. "באופן טבעי היו אנשי המילואים אנשים שהתגוררו בסביבה, מרביתם בישובים חקלאיים. כתוצאה מכך, הוא מסביר, נוצרה בטייסת אווירת שותפות מיוחדת.
עד שפרש מטיסה בשנת 1980, הספיק סא"ל (מיל') יריב להטיס במסגרת הטייסת שלושה סוגי מטוסים: מיסטר, בין השנים 1956-1968, סקייהוק בין השנים 1968-1977, וכפיר.
לאורך השנים, העניק יריב משמעות מיוחדת לכותרת "טייסת העמק". לעיתים, הגיע לטייסת רכוב על גבי טרקטור מהמשק המשפחתי. תמיד החזיק בתואר "הטייס שגר הכי קרוב לטייסת" וגם כיום ניצב המשק שלו כמה מאות מטרים משער הבסיס שבו שוכנת טייסת "העמק". "הקירבה הגיאוגרפית של אנשי המילואים לטייסת בהחלט תרמה לאווירה של נשיאה באחריות מתוך מחויבות משותפת", ממשיך סא"ל (מיל') יריב. "כשאנשים גרים כל-כך קרוב, זה גורם גם לקירבה נפשית גדולה ויוצר תחושה מאוד מיוחדת, שאתה נלחם על הבית שלך. בפועל, זה יוצר גם יכולת מבצעית טובה יותר".
יריב נזכר במקרה אחד אישי שממחיש את תחושת השותפות בטייסת: "כאשר עשיתי קורס הסבה לכפיר, היתה בדיוק תקופה מאוד לחוצה במשק שלי. במהלך הקורס היו כמה ימי חופש והטייסים הצעירים נתנו כתף, הגיעו למשק וסייעו לי בעבודה החקלאית".
"היום, השתנה המצב ואי אפשר להגדיר מראש את האנשים שמגיעים לטייסת 'העמק'", אומרת סגן שרי. "זאת טייסת גדולה מאוד ומגוונת. בניגוד לעבר, רוב האנשים מגיעים דווקא מאיזור המרכז ולאו דווקא מישובים חקלאיים".

 

נתקע בעץ והחמיץ את התקיפה לפני עשר שנים נפתח עידן ה-F-16 בטייסת "העמק". פריצת דרך משמעותית לעומת מטוסי הכפיר ששירתו בה קודם. אבל קפיצת המדרגה המבצעית האמיתית אירעה לפני שבע שנים. אז נקלטה בטייסת מערכת ה"לנטירן", שהפכה גם את הלילה החשוך ביותר לסביבה טבעית עבור מטוסי "העמק". באמצעות מערכת זו, תקפו רוב טייסות הקרב של חיל-האוויר בלבנון.
"ה'לנטירן' הוא זה שהפך את הטייסת למבצעית", אומר רס"ן ע', נווט בטייסת. "אפשר ללמוד על כך גם מהמספרים היבשים: אם לפני סיום קליטת הפוד, במבצע 'דין וחשבון' ביוני 1993, ביצעה הטייסת 18 גיחות תקיפה בלבנון, הרי שב'ענבי זעם', שלוש שנים לאחר-מכן, כבר הוציאה הטייסת לא פחות מ-170 תקיפות".
אחת התקיפות המפורסמות שבהן לקח ה"לנטירן" חלק, התרחשה זמן קצר לאחר מבצע "ענבי זעם". בעקבות התקפת קטיושות על הגליל, ירדה לטייסת פקודת מבצע חריגה: תקיפת חטף בבקעה. "היינו צריכים לטוס נמוך בלילה, למשוך גבוה בתוך איזור מוכה טילים סוריים ולתקוף יעדים בבקעה", מספר ע'.
"תקיפה כזאת נחשבת למיוחדת ומיועדת לצוותי-אוויר מיומנים יחסית". אבל למרות שהיה בכוננות ונחשב אז לאחד הנווטים המנוסים ביותר בטייסת, לא המריא ע' לתקיפה. למה? "נהגתי עם המכונית שלי בבסיס ועשיתי תאונה. התנגשתי בעץ ונפצעתי". את מקומו של ע' במבנה החליף נווט אחר, צעיר יותר. את הימים הבאים הוא בילה בבית-החולים. "שמעתי על התקיפה רק יום לאחר מכן, ממפקד הטייסת, שביקר אותי".
מאז, עברה טייסת "העמק" ימים ולילות של פעילות מבצעית רבה. תקיפות בכל שעות היממה והזנקות ליירוט היו דבר שבשיגרה, מה שהפך אותה לאחת הטייסות העסוקות ביותר בחיל. בנוסף, קלטה בשנים האחרונות הטייסת גם מערכת משופרת לרכישת מטרות ביום ובלילה ולהנחיית חימוש מתוצרת רפא"ל, "לייטנינג".
פוד ה"לייטנינג" מצויד במערכת פליר לאיתור מטרות בלילה ובמערכת CCD לאיתור מטרות ביום. הכוונת החימוש המונחה מתבצעת באמצעות ציון לייזר. הפוד מסוגל גם לעקוב אחר כתם לייזר, שסומן על-ידי סמן לייזר אחר. יכולת חשובה נוספת של הפוד היא הקרנת תמונת הפליר על מערכת התע"ל, תצוגה עילית המצויה מול הטייס. פוד ה"לייטנינג" נכנס כבר לשירות מבצעי בטייסת ופעל כבר פעמיים בלבנון, מיד לאחר הנסיגה. מבחן הכוח האמיתי שלו היה במהלך תקיפת המכ"ם הסורי בלבנון, שהתרחשה לאחרונה. התוצאות היו מעולות. "הפוד עבר את בחינת הבגרות שלו בהצלחה מלאה", אומר רס"ן ק'.

 

שתי הפלות, שיא עולמי

במרבית שנותיה לא נחשבה טייסת "העמק" לטייסת יירוט. על כתפיה הוטלו בעיקר משימות תקיפה קרקעיות ולכן לרוב לא נקלעו מטוסי הטייסת לקרבות-אוויר. אף-על-פי-כן, בין דפי ההיסטוריה של חיל-האוויר רשומות לזכות הטייסת ארבע הפלות של מטוסי אויב. שתי הפלות של מטוסי מיג-17 מצריים ביום הראשון למלחמת ששת-הימים ושתי הפלות נוספות של מטוסי מיג-17 סוריים, שרשם לזכותו אל"מ עזרא דותן (בבן) ז"ל ב-12 במאי 1970.
בעקבות שתי הפלות אלו רשם בבן שיא עולמי, כאשר הפך לטייס הסקייהוק הראשון בעולם שהפיל מטוסי מיג בקרב-אוויר. אבל שתי ההפלות שהושגו באותו יום באיזור הר דב לא היו מיוחדות רק בכך, אלא גם בדרך בה הושגו. הפלה אחת השיג בבן באמצעות תותחי 30 מ"מ ואת ההפלה השנייה על-ידי שימוש ברקטות אוויר-קרקע - אמצעי לחימה שמטבע הדברים אינו מיועד לשימוש בקרבות-אוויר.

עוד באותו מדור

המודל

לא מעט מאפיינים יש לטייסת "הקרב הראשונה": הזנבות האדומים-לבנים, הברקים הג'ינג'ים וההיסטוריה שמתחילה בקום המדינה. אבל המאפיין החשוב מכולם הוא אל"מ (מיל') ד'. בגיל 51, ד' עדיין כשיר לכל משימה, מוביל רביעייה ובעיקר - מהווה דוגמה לטייסים הצעירים. ממטוסי האוראגן ועד לברקים, ד' ביצע כמעט כל תפקיד, הוביל מאות גיחות, צבר שתי הפלות ולאחרונה קיבל גם דרגת אל"מ (מיל') אישית

צפונה, עם שתי הזקנות

ב-96', דקוטות מספר 034 ו-044 עוד הספיקו לקחת חלק במבצע "ענבי זעם" בלבנון. היום משמשת 034 להעברת דגי סלמון באלסקה ו-044 היא חלק ממוזיאון תעופה פרטי של אספן אמריקאי. שתי הדקוטות, מתוך עשר שנקנו מחיל-האוויר בשנים האחרונות, הוטסו מישראל לצפון-אמריקה על-ידי טייסים ישראלים ואמריקאים. כאן מתאר אחד מהם את המסע המרתק והמסוכן שעברו