בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 140 (241) 01/08/01

כתבות

אחרון גיבורי הפעולה

סיפור חייו של סא"ל (מיל') יוחנן רוזר היה יכול לשמש בסיס טוב לסרט אקשן הוליוודי: הוא נולד בסרביה במלחמת-העולם השנייה, עלה לארץ, התגייר והתגייס לחיל-האוויר. בגיחתו המבצעית הראשונה בשנת 1966, בפעולת גמול בכפר הירדני סמוע, פוצצה חופת מטוסו ורוזר איבד את עינו השמאלית - אך הצליח לנחות בחצור. מאוחר יותר, ב-42 שנים סוערות כטייס קרב וניסוי, הוא ריסק כמעט כל עצם בגופו בשורה מסמרת-שיער של קרבות, נחיתות אונס, ונטישות. בימים אלה, בן 60, הוא מקרקע את עצמו

חגי גלבוע

"פצוע בפניו ומסונוור, תוך כאבים עזים, חזר סרן ר' מפעולת סמוע ונחת בשלום" - במילים אלה תיאר בטאון חיל-האוויר, בגליונו מחודש מאי 1968, את סא"ל (מיל') יוחנן רוזר, אז סרן ר'. פעולת סמוע התבצעה ב-13 בנובמבר 1966 והיתה הגדולה ביותר של צה"ל מאז מבצע "קדש". יומיים קודם-לכן, בדרום הר חברון, נהרגו שלושה חיילים, כשרכבם עלה על מוקש. צה"ל החליט להגיב מיד; פעולת הגמול כוונה נגד תושבי הכפר הירדני סמוע, שהעניקו סיוע ומחסה לחוליות המחבלים. בפעולה, שכונתה גם מבצע "מגרסה", השתתפו כוחות קרקע רבים. זוג מטוסי מיראז' הוזנק להגן על הכוח ובמקביל, סייר בשמיים זוג מטוסי אוראגן של טייסת "הצרעה".
במטוס האוראגן המוביל ישב סרן רוזר. היתה זו גיחתו המבצעית הראשונה. "טסנו משכם דרומה על הכביש וחיכינו להוראות", הוא נזכר. "כשהגענו לגבול הירדני, הנמכנו קצת וטסנו מתחת לעננים. אני זוכר שהסתכלתי לקרקע והיתה לי תחושה רעה". 20 דקות לאחר ההמראה, סמוך לעיר חברון, פנה זוג המטוסים לכיוון דרום-מערב. באותו רגע נפגע רוזר.
"הרגשתי מכת אימים". חופת תא הטייס התנפצה וזרם אוויר אדיר הלם ברוזר בחוזקה. הרעש ממכת הרוח החריש אוזניים. "משכתי את המטוס למעלה ודיווחתי על פגיעה. שניות אחר-כך קיבלתי הוראה לנטוש, אך החלטתי בכל זאת להמשיך ולנסות להנחית את המטוס בשטח ישראל". לפתע הבחין רוזר שכל התא מלא דם. הוא לא נבהל. "לא הרגשתי כל כאב ולכן לא הבנתי מהיכן מגיע הדם". כשהביט במראה הבין שנפגע בפניו. "הסטתי את המראה ודיווחתי שאיבדתי עין". במקום שבו היתה עינו השמאלית של רוזר נותר כתם שחור.

'נמר, זנק!'

מוקדם יותר באותו בוקר, כשהגיע לטייסת, דבר לא רמז על אשר עתיד להתרחש. רוזר לא היה אמור לטוס, אך לאחר כמה נסיונות הצליח לשכנע את סגן מפקד הטייסת להתחלף עם אחד הטייסים שעמד בכוננות. "הוא ישב במטוס ארבע שעות וקרא עיתון", מספר רוזר. "אני רק נכנסתי וכבר נשמע אות הקריאה שלי. 'נמר, זנק!'. הפעלתי את הסטרטר והתחלתי להסיע".
מטוס האוראגן הכבד בקושי זז; בקצות הכנפיים הותקנו שני מכלי דלק נתיקים והמפציץ נשא שתי פצצות של 500 קילו כל אחת ו-600 פגזים. תוך כדי הסעה, הודיע לרוזר מגדל הפיקוח כי המשימה מחייבת יציאה בזוג וצירף אליו את תא"ל (מיל') ישראל בהרב, ששימש כמספר שתיים בגיחה.
בסביבות חברון, הבחין רוזר בארבע משאיות ירדניות. הוא הספיק לדווח על כיוון תנועתן ופנה לעבר אל-דהרייה, עד שנפגע. פגז תותח חדר בשלמותו את חופת האוראגן, עבר ליד ראשו, פגע בקדמת החופה מבפנים וריסק אותה.
"אינסטינקטיבית, אני מושך", משחזר רוזר. "המטוס הזדקר והתחיל לרעוד. שחררתי את כל החימוש שהיה עלי, וזרקתי גם את המכלים הנתיקים. כאשר ראיתי שרק אחד מהם עף, התעורר בלבי חשד שמשהו אצלי לא בסדר. הבטתי במראה ונראיתי כמו מי שעבר עליו קומביין", הוא מעיר בהומור. "כל הפנים שלי היו מלאות דם. חתיכות הפרספקס השבורות של החופה פגעו בפני, ועשו את דרכן גם ליד. המשכתי לטוס". רוזר פונה מיד מערבה, לכיוון חצור. "מספר שתיים מנסה להצטרף אלי אבל מתקשה להדביק אותי. כל הזמן הזה קשה לי לתפוס שאני לא יכול לראות שמאלה. פתאום אני לא מוצא את קריית-גת. מסתבר שתוך כדי טיסה, בלי לשים לב, הנמכתי.
הרגשתי שכבר אין לי כוח, שזה מתחיל להיות יותר מדי. מספר שתיים אמר לי למשוך וכנראה הציל את חיי. לקראת חציית המסלול, החלטתי לכבות מנוע, כדי להקל על העצירה. אלוף (מיל') בני פלד, אז מפקד חצור, חיכה לי בסוף המסלול. מאוחר יותר אמר לי שזו היתה הנחיתה הכי יפה בעולם".

נולד כנוצרי

סא"ל (מיל') יוחנן רוזר נולד בעיר סנטה ביוגוסלביה (כיום, סרביה) בשנת .1941 כבן לאם נוצרית ולאב יהודי, הוטבל כנוצרי. לפי חוקי הגזע הארי, לעומת זאת, הוא נחשב כיהודי לכל דבר. בשל הסכנה הגדולה שנשקפה לו, החליטו הוריו להעבירו לחווה חקלאית השייכת למשפחת אמו.
"בתחילת המלחמה, גזלו הגרמנים את כל הרכוש של משפחת אבי. מאוחר יותר, רצחו את כולם באושוויץ. רק אבא שלי ניצל". רוזר עצמו שהה בחווה עם אמו עד סוף המלחמה ונהנה מילדות שלווה יחסית. "חייתי כמו בן עשירים", הוא נזכר. "הייתה לי עוזרת, מטפל ואפילו עגלון". כיום חש רוזר חוב אישי גדול לסרבים על כך שאיש מהשכנים ועובדי החווה לא הסגיר את 'הילד היהודי' לשלטונות. "בשנים האחרונות", הוא אומר, "ישנם הרבה דיווחים סותרים על המאבק בין הסרבים והמוסלמים. באופן אישי, אני משוכנע שנגרם לסרבים עוול גדול. הפצצת כוחות נאט"ו למשל, היתה מיותרת".
בשנת 1948, שלוש שנים לאחר סיום המלחמה, עלתה משפחתו של סא"ל רוזר לארץ. "לא עשינו את זה מתוך ציונות גדולה", הוא נזכר. "אחרי המלחמה, הנהיג טיטו ביוגוסלביה משטר קומוניסטי נוקשה. המצב החדש במדינה עודד אותנו לשנות את חיינו ולעלות ארצה". סיפור הקליטה של רוזר אינו שונה מסיפורי קליטה אחרים: השתלבות לא פשוטה של ילד עם חינוך ומנטאליות שונים, שפוגש ב'צברים' הישראלים. רק שבמקרה שלו היה גם מרכיב נוסף - הדת. "אבי אמר לי דבר מעניין, 'אתה נולדת חצי יהודי וחצי נוצרי. כשתגיע לגיל 18, תחליט מה תרצה להיות. בשביל זה, אתן לך את כל הכלים להחליט". כדי לממש את ההבטחה, שלח אותו אביו לפנימיית בנים קתולית ביפו, שתיפקדה כמיסיון. "מאוד התלהבתי מהדת הנוצרית", הוא נזכר. "מבחינה פולחנית היא נעימה ומוזיקלית". שלוש שנים למד רוזר איך להיות נוצרי טוב ואז, בגיל בר-מצווה, עבר לבית-הספר העממי שליד תיכון רחביה בירושלים.

מחליט להתגייר

"בגיל 16", מספר רוזר, "ראיתי מודעה, שהזמינה נערים להתגייס לחיל-האוויר. הלכתי ללשכת גיוס ושאלתי מה צריך לעשות. עברתי כמה בדיקות רפואיות ומבחנים. רק בסופו של התהליך, נזכרתי לומר שאני רק בן 16".
לקראת הגיעו לגיל 17, שאל אותו אביו לאיזה דת החליט להשתייך. "הסברתי לו שעדיין אין לי מספיק כלים להחליט. לא הייתי בקיא מספיק ביהדות והעובדה שלמדתי קצת תנ"ך בבית-הספר לא ממש עזרה לי". במשך שנה שלמה הוצמד לרוזר רב חרדי שלימד אותו יהדות. בסוף אותה שנה החל רוזר בתהליך גיור. "אבי אמר לי פעם שאנטישמיות נובעת מבורות של נוצרים כלפי הדת היהודית. אבל אותה בורות קיימת גם אצל יהודים רבים כלפי הדת הנוצרית". קצת אחרי גיל 18, הוא נימול.

הנטישה הראשונה

לאחר הגיוס לצה"ל, עבר שוב סדרת מבחנים והתגייס לחיל-האוויר. בשנת 1961, התחיל רוזר את קורס-הטיס. "תוך כמה חודשים, הודח כמעט כל מי שהתחיל את הקורס. היינו קבוצה כל-כך קטנה, שצירפו אותנו למחזור הבא. את הטיסות הראשונות בפייפר עברתי דווקא יפה", ממשיך רוזר, "אבל בטיסות הסולו על הפוגה נתקלתי בקשיים. תמיד סבלתי מחרדת מבחנים. תן לי מבחן ואני אעשה את כל השגיאות האפשריות. במבחן הראשון בפוגה - נכשלתי. בשני - אותו דבר. המבחן השלישי היה כבר מבחן הדחה. חשבתי שממילא אין לי סיכוי ולכן החלטתי לפחות לנסות ליהנות ולהעמיד פנים שזו טיסה רגילה. כמובן שעברתי. "יום אחד, קרא לי למשרדו אל"מ (מיל') יחזקאל סומך, מפקד בית-הספר לטיסה דאז. בזמני, לא היו חוכמות ולזימון כזה יכולה הייתה להיות רק משמעות אחת - הדחה. אני מתיישב מולו ורואה שהוא מתפתל. סומך שואל אותי: 'אתה יודע שבצבא ההגנה לישראל משרתים רק יהודים?', עניתי שאני יודע והוא ניסה להסביר את עצמו: 'זה תהליך לא מסובך, קצר יחסית...'. פתאום נפל לי האסימון. 'אבל עברתי כבר תהליך גיור, המפקד', עניתי לו מיד. צריך היה לראות את ההקלה על פניו. אולי הוא חשב שאני מרגל, שהסתנן לקורס. בשנות השישים, אי אפשר היה לדעת".
ב-14 במרס 1963 הסתיים הקורס ורוזר עבר לקורס אימון מתקדם (קא"מ) על מטוס האוראגן והתחיל לשרת כסדיר בטייסת "הצרעה" בחצור. אחרי כמה חודשים עבר קורס מדריכי-טיסה, שאותו סיים בהצטיינות. לאחר-מכן, שירת כמדריך בבית-הספר לטיסה בתל-נוף.
בשנת 1966, בעודו משרת בטייסת "הצרעה", נאלץ רוזר לנטוש לראשונה מטוס. מאוחר יותר, "יזכה" לכך פעמיים נוספות. "טסתי בגובה נמוך יחסית, כאשר שמעתי פיצוץ", הוא מספר. "מנורת האש בתא-הטייס נדלקה והמטוס התחיל להיטלטל. הרגשתי שהוא כמעט נעצר באוויר. מסתבר שתקלה טכנית במנוע גרמה לו כמעט להתפרק. אם הייתי נוטש מאתיים רגל נמוך יותר, כיסא המפלט לא היה נפתח". במהלך הנטישה נפגע רוזר בגבו. בעקבות קביעת הרופא כי הוא כשיר לטיסה, העלים את חומרת הפגיעה מתוך חשש שיקורקע. "אפשר רק לתאר איך נראית טיסה קרבית בג'י גבוה עם כאבי גב", הוא אומר. כמה חודשים אחרי-כן יצא לגיחה המבצעית הראשונה שלו בסמוע.

המלחמה הגדולה לחזור לטיסה

אחרי שחזר מפעולת סמוע, שעליה קיבל מהרמטכ"ל דאז יצחק רבין ז"ל את אות המופת, התחילה המלחמה הגדולה באמת של רוזר, לחזור לטיסה סדירה בחיל-האוויר. "התחלתי סדרת טיפולים ארוכה בבית-החולים 'תל-השומר'. הוציאו לי בהדרגה את רסיסי הפרספקס מהעין, והתחלתי לראות", הוא נזכר. כמה חודשים עברו ורוזר נשלח לבית-חולים מיוחד של כוחות נאט"ו בגרמניה, שם הורכבה לו עדשת מגע מיוחדת. "כשחזרתי, שבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, כבר ראיתי היטב". כדי לבדוק את כשירותו כאיש צוות-אוויר, ביצע מיד כשחזר טיסת סולו בפוגה בנוכחות הרופא הראשי של היחידה לרפואה-אווירית (ירפ"א). "יש שלוש מלחמות קשות, שאיתן צריך להתמודד כשחוזרים לטיסה קרבית. הראשונה היא מול ירפ"א, עד שנותנים לך לטוס. השנייה היא להתגבר על הטראומות והשלישית - לחצות את הגבול".
קצת לפני פרוץ מלחמת ששת-הימים, מונה לקצין המבצעים של בסיס חצור. "הייתי שבוע בתפקיד כשפרצה המלחמה". במהלך מבצע "מוקד" הוא תקף את שדה-התעופה כיברית במצרים ומייד לאחר-מכן הפציץ את שדה-התעופה של דמשק. "ביצענו שלושה יעפים מעל השדה". ביעף הראשון הבחין במטוס נוסעים גדול שעמד ריק על הקרקע. "הכנסתי לו צרור של שישה פגזים וראיתי פיצוץ גדול". ביעף השני תקף שני מפציצים מסוג איליושין-28, שעמדו על מסלולי הטיסה ההרוסים. בפנייה ליעף אחרון, פגע במטוסו פגז, שהחזיר אותו כמה חודשים לאחור. "במטוס נפער חור גדול מאוד", הוא משחזר. "מערכת ההגאים התקלקלה והקשתה לשלוט על המטוס. ראיתי את דמשק ואמרתי לעצמי שאסור לי בשום אופן לנטוש כאן". הוא משך את המטוס בכל הכוח ימינה, נכנס לאחד הנקיקים באיזור וירד לכיוון הכינרת. בעור שיניו הצליח לנחות לבסוף ברמת-דוד.

עוד באותו מדור

גורדי השחקים

יותר משלושה עשורים מפעיל חיל-האוויר מטוסי פאנטום למשימות צילום בגובה רב, המאוישות על-ידי טייסים ונווטים בכירים, מובילים. בשל הלחץ הברומטרי הנמוך ששורר בגבהים אלה - 60 אלף רגל ומעלה - נדרשים אנשי הצוות ללבוש חליפות חלל, המגינות על גופם מתנאי הטיסה הקיצוניים אך מקשות על ההטסה. ובכל זאת - לא יימצא הטייס שלא ירצה לבצע את המשימה שנחשבת לאחת היוקרתיות בחיל. גם היום, כשלושים שנה לאחר קליטתם, מהווים מטוסי הצילום אחד מאמצעי איסוף המודיעין הייחודיים של חיל-האוויר

שינויים בהרגלי הטיסה

ארבעה מפקדי טייסות במערך התובלה החלו את דרכם בחיל-האוויר דווקא כטייסי קרב. סא"ל דניאל וסא"ל אודי, שניהם מפקדי טייסת הרקולס, סא"ל עדן, מפקד טייסת צופית וסא"ל ישי, מפקד טייסת בואינג - הוסבו למערך התובלה לאחר תקופה קצרה כטייסי סקייהוק. "יכול להיות שהבאנו איתנו ממערך הקרב מטען מסוים, שעזר לנו להפוך למפקדי טייסות בהמשך הדרך", מנסה סא"ל עדן להסביר את התופעה