בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 141 (242) 01/10/01

כתבות

הניצחון של אנה

150קציני צה"ל יצאו בסוף חודש אוגוסט לסיור במחנות ההשמדה בפולין. משלחת ראשונה מסוגה, שייתכן ותהפוך למסורת. כתב הבטאון, גיורא נוימן, התלווה למשלחת

צילם: גיורא נוימן

אתה עוצם את עיניך ורואה את התמונות המוכרות מסרטי יום השואה, בשחור-לבן. רק בשחור-לבן. המשאיות הנוסעות בין העצים. אותם עצים שאנו רואים כאן ועכשיו, ובירוק.
בורות ההריגה ביער לופוחובה הסמוך לעיירה טיקוצ'ין, כשלוש שעות נסיעה מוורשה, היו תחנתם הסופית של רבים מהיהודים שניספו בשואה. 60 שנה אחרי, הם היו התחנה הראשונה במסעה של משלחת קציני צה"ל, שיצאה בסוף חודש אוגוסט לפולין. המשלחת מנתה 150 קצינים בדרגות סגן וסרן, מכל חילות צה"ל. מטרתם היתה להכיר ממקור ראשון את המקומות בהם רצחו הגרמנים מיליוני יהודים בפולין ולהעביר את רשמיהם הלאה, אל פיקודיהם.
תא"ל אמיר השכל, ראש להק כוח-אדם בחיל-האוויר, הוביל את נסיעתה של משלחת הקצינים ועמד בראשה. בדרך כלל, ממעט תא"ל השכל במלים. אך הוא לא חסך בהן כאשר התבקש להסביר את הערך החינוכי של מסע הקצינים. "לאזרחים רבים במדינה", כך אמר, "המדינה נראית היום כדבר מובן מאליו. הם לא מכירים שום מצב אחר ואם המצב לא טוב - מיד מדברים על ירידה מהארץ".

דוד לא הגיע לטרבלינקה

שני ניצולי שואה נלוו למשלחת קציני צה"ל בפולין. הראשון, דוד אפרתי, ירושלמי בן 75. ילדותו עברה עליו ברווחה כלכלית, באחד מאותם בתים טיפוסיים של וורשה, בעלי חצר מרכזית וכמה כניסות, בית שבדומה לו ביקרו גם קציני המשלחת. אז פרצה המלחמה, כאשר היה בן 13, והוא החל בסידרת בריחות. הוא עצמו לא הבין אף פעם איך כל בריחותיו צלחו בידו ומיליונים של יהודים ניספו לידו. הוא ברח מוורשה והוא ברח אל ורשה, והוא ברח מן הגטו ואל הגטו, כשזה כבר התרוקן מיהודים. והוא חזה בהוצאות להורג של יהודים, והוא מכר וקנה מזון והיה לו כסף מדי פעם, וסחר בחפצים שנפלו לידיו. שורד אמיתי.
בקיץ 1942 נתפס ושולח ברכבת לטרבלינקה. ריצפת הקרון שלו היתה רקובה ובמאמץ משותף הצליחו האנשים הדחוסים לנקב בה חור. הוא קפץ והציל את חייו.
והיה המלאך הגואל שלו, פולני בשם סטאשק. סטאשק הציל אותו פעמים רבות וסיפק לו מסתור בדירתו בוורשה. בכל פעם שדוד אפרתי ברח לוורשה, הכתובת היתה סטאשק. וחזרה אל היערות ושוב אל וורשה ואל סטאשק.
סטאשק, היום חסיד אומות העולם, ישב עם משלחת הקצינים ועם אפרתי בבית המלון בוורשה. מחזה סוריאליסטי. יושב הפולני הטוב הזה בחברת עשרות קצינים של גולני וגבעתי, קצינים על ספינות שטח וצוללות, טייסים, צנחנים, טנקיסטים, תותחנים, אנשי מודיעין, אנשי זרוע יבשה ומה לא. מה חושב סטאשק על העם היהודי? על הצבא היהודי? ואולי הוא לא חושב כלל, רק מביט בחיזיון הזה בעיניים קרועות ועונה על שאלות הסובבים אותו. ואפרתי יושב על-ידו ומורט לו את בלוריתו באהבה. שני חברים, שני אחים, מציל וניצול. יש גם טוב בעולם.

הגיהנום של דנטה

ניצולת שואה נוספת התלוותה למסע הקצינים לפולין - אנה קרקובסקי, בת 78. יחד איתה יצא גם נכדה, אילן קריגר, סרן בחיל-האוויר, ממערך הנ"מ.
אנה הייתה בת 16 כאשר פרצה המלחמה, בספטמבר 1939, ומשפחתה מצאה עצמה בגטו לודז'. משם גורשה אנה לבירקנאו. "כאשר פתחו את דלתות הקרונות", היא אמרה, "נגלה לעינינו מחזה, שיכולתי לכנותו רק בשם הגיהינום של דנטה".
אוגוסט 2001. טור האוטובוסים של משלחת הקצינים עצר ליד השער המפורסם של בירקנאו וזו הפעם הראשונה בה חזרה אנה לשערי הגיהינום. זבוב לא ריפרף בחלל האולם הגדול כשאנה סיפרה את קורותיה במקום הזה. היא סיפרה על רגעי הייאוש ורגעי השמחה, על הנס כאשר נתקלה באחותה אותה לא ראתה חודשים.
חיוך של אושר היה נסוך על פניה כאשר עברה מהעבר השחור אל ההווה. "קשה לתאר מה עובר עלי היום כאשר אני פה איתכם", אמרה בהתרגשות. "כל החברות שלי קינאו בי נורא כאשר שמעו לאן צה"ל לוקח אותי ונתנו לי נרות נשמה, שאדליק בשמן. להיות פה איתכם, עם הקצינים של צה"ל ועם הנכד שלי - זה הניצחון שלי".
אילן, הנכד של אנה, היה לידה כל הזמן. גם הוא עבר חוויה של התרגשות עזה. "אני אדיש כלפי פולין", אמר, "אך ההתרגשות שלי מקורה בשייכות למשלחת, להיות עם סבתא שלי ועם שאר הקצינים". אילן מדבר בהערצה על סבתו. "יש ניצולי שואה שמסרבים לדבר על הנושא הזה, שלא לדבר על ביקור במחנות. זה לגיטימי מצידם, אך תסתכלו על סבתא שלי. מדברת על הכל ועם כולם וגם אין לה בעיה לדבר בפני מאות אנשים".
סגן ד"ר יעל עובדיה מהתותחנים, רופאת המשלחת: "יש לנו מדינה אחת שצריך לשמור עליה, יקרה מה שיקרה. המסע הזה חיזק בי את ההכרה, שאם היתה מדינה בזמן השואה, השואה לא היתה מתרחשת".
סרן דוד ארז מהמשטרה הצבאית: "אני חושב שימי השואה הבאים יהיו שונים לחלוטין מימי השואה שהיו לי עד כה".

הייל היטלר, אמר הילד וברח

כל מחנה ריכוז נקרא על שם הכפר הסמוך לו, גם היום. אני מטריד את עצמי בסוגיה, כיצד יכול אדם בן-זמננו להשיב לשאלה המקובלת "מאיפה אתה?" ולענות בשוויון נפש: "אני מאושוויץ".
שמות ארורים אלה, שמות מעולם המתים. בטרבלינקה נספו 850 אלף יהודים, בתקופה הקצרה של שנה וחודש. בין יולי 1942 לאוגוסט 1943 פעל מחנה זה ללא ההסוואה של מחנות עבודה, שאיפיינה מחנות ריכוז אחרים. לטרבלינקה הגיעו הרכבות על-מנת להרוג, ומיד. הקורבנות הגיעו אל המחנה, ובבוקר שלמחרת כבר לא היו. נורו או שהומתו בגז, ועשנם עלה מן הארובות.
יער לופוחובה. עצים גבוהים לאין סוף נטועים מימינו ומשמאלו של שביל העפר בו צעדנו בתוך היער. לפני 60 שנה הובלו הנה יהודים, על אותו שביל בדיוק, ונורו בתוך בורות ההריגה שהוכנו מראש. אנו עומדים על אדמת המוות שבלעה אותם, עד שנסתמו הבורות. אז נחפרו בורות נוספים, עד שבעיירה טיקוצ'ין הסמוכה לא נותרו עוד יהודים.
טיקוצ'ין היא עיירה שנראית כאילו יצאה מתוך הסרט "כנר על הגג". כאן בית-הכנסת המקומי וכאן הכיכר בה רוכזו כל היהודים לפני צאתם לדרכם האחרונה. אנו פוסעים בסמטאות של טיקוצ'ין, שוקעים בהרהורים נוגים, מנסים לדמיין כיצד נראה הכל לפני שישים שנה. ואז, כאילו דבר לא השתנה, צץ מולי ילד קטן, ופלט לעברי "הייל היטלר" מהיר וחלוש. בקושי היה אפשר לשמוע את שתי המלים. "הייל היטלר", הוא אמר וברח, והוא בקושי בן שש.
כמה שעות אחר-כך אמר תא"ל אמיר השכל בהתרגשות עזה: "העצים שמסביב לבורות ההריגה, כל אחד מהעצים האלה נראה לי כמציבה של אדם שנרצח. ברגע ההוא, עם כל הקצינים שלנו, עם הדגלים, השופר, עם 'שמע ישראל' שאמר הרב, השילוב הזה מול כל העצים השאיר אותי בלי יכולת להוציא מלה מהפה ובלי נשימה".

עוד באותו מדור

שבוע אחד ביולי

רס"ן (מיל') אורי יפה, קברניט ב"אל-על" לשעבר, ביקר בתערוכת התעופה באושקוש שבוויסקונסין וחזר עמוס רשמים: 12,000 מטוסים וכמעט מיליון מבקרים ופטי, הטייסת האירובטית היפהפייה, שהדהימה את הקהל בתרגילי אירובטיקה עוצרי-נשימה. אך מרגש מכל היה המפגש האישי עם אגדת התעופה צ'אק ייגר

ביקור האפרוחים

בחילות-האוויר במערב-אירופה, הדרך לקורס-הטיס יכולה להתחיל כבר בגיל 13, במסלול מיוחד לשוחרי-טיס - הגירסה האירופית לגדנ"ע אוויר. במסגרת אירגון ה-IACE הבינלאומי, ביקרו בארץ שוחרי תעופה שיהיו - אם רק ירצו להפוך את התחביב למקצוע - טייסי הקרב העתידיים של נאט"ו: למשל, סילבן השווייצרי, שרוצה לחלץ אנשים ממפולות שלגים, או ג'מה מבריטניה - שטסה כדי להתגבר על פחד הגבהים