בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 142 (234) 01/12/01

כתבות | המלחמה באפגניסטן

שקט, נלחמים

מאחורי הקלעים של ה"מבצעים השחורים" באפגניסטן. מה הסיבה לזיג-זג שעשה מטוס הנשיא בוש ב-11 בספטמבר? בסוף שנת 2000 היה בן-לאדן על הכוונת, אבל המל"ט לא היה חמוש. המבצע הראשון שחשפו האמריקאים נכשל, אבל טענת הטליבאן כי הופל בו מסוק MH-47 - אינה נכונה

נועם אופיר

בימיה הראשונים היא נודעה כמלחמת המסך הירוק. לא משנה באיזה ערוץ טלוויזיה צפית, כל מה שראית היתה תמונה ירוקה שמדי פעם נראו בה הבזקי אור. מיטב הפרשנים הצבאיים הסבירו אז כי מדובר בצילומי ראיית לילה של הלחימה בשמי אפגניסטן. מומחים לתקשורת ציינו כי מבצע "חירות נצחית" - המתקפה של ארה"ב והמערב על משטר הטליבאן וארגונו של בן-לאדן - פשוט אינו מצטלם טוב.
בשבועות הבאים השתפר המצב. במסיבות העיתונאים היומיות שהתקיימו בפנטגון, הוצגו מיטב סרטי הירי של מטוסי התקיפה וגם הפעם ניתן היה להתרשם מהדיוק הרב של החימוש המונחה. הסרט המרשים ביותר היה ללא ספק זה שתיעד את פשיטת הכוחות המיוחדים ב-20 באוקטובר.
אחרי כחודש של לחימה כבר אפשר היה לראות סרטי וידיאו שצולמו מהקרקע באפגניסטן על-ידי עיתונאים מערביים. הפעם התמונה המרשימה ביותר, וגם זו ששודרה שוב ושוב, היתה זו של השובל הלבן שהשאירו אחריהם מפציצי ה-B-52 שביצעו "הפצצות שטיח" על מעוזי הטליבאן בצפון אפגניסטן.
בסיכום החודשיים הראשונים של המלחמה באפגניסטן, כוכביה האמיתיים הם מטוסי ה-F-14 וה-F/A-18 ומפציצי ה-B-1B וה-B-52. הסיבה לכך ברורה: מרבית התמונות והסרטים שראינו עד כה על הפעילות האמריקאית במלחמה הציגו את כלי-הנשק הללו. ולא בכדי. זו התמונה שהפנטגון מעוניין לחרות בזכרון הקולקטיבי.
בקהיליית הכוחות המיוחדים של ארה"ב נהוג לחלק את המבצעים לשני סוגים עיקריים - מבצעים "לבנים" ומבצעים "שחורים". המבצעים ה"לבנים" הם אותן פעילויות שאי אפשר או אין צורך להסתירן. מדובר לרוב במשימות של סיוע לכוחות מורדים, הכוונה קרקעית של מטוסי תקיפה ופשיטות גדולות ממדים.
המבצעים ה"שחורים" הם המבצעים החשאיים, שהממשל האמריקאי אינו מעוניין שאיש יידע על קיומם. וגם אם כן - שלא ניתן יהיה לקשרם בצורה ישירה לארה"ב. משימות אלה כוללות פשיטות לאיסוף מודיעין, מבצעי התנקשויות ופשיטות קומנדו על יעדים רגישים. עוד לפני פרוץ מבצע "חירות נצחית" הזהירו נשיא ארה"ב ושר ההגנה את הציבור האמריקאי, כי לא ניתן יהיה לחשוף את כל הפעילויות שיבצעו צבא ארה"ב וקהיליית המודיעין. יהיו מבצעים, אמר הממשל, שלמרות שיהיו מוצלחים, איש לא ישמע עליהם. לא היום, וייתכן שגם לא לעולם.
בסוג כזה של פעילויות רב הנסתר על הגלוי ולעיתים קרובות הם מלווים במסך עשן של דיסאינפורמציה. בכל מקרה, יעברו עוד שנים רבות עד שנדע, אם בכלל, מה באמת קרה מאחורי הקלעים של המלחמה באפגניסטן.

חזרה גנרלית למלחמת-העולם השלישית

בשעות הראשונות שלאחר הפיגועים במגדלי התאומים והפנטגון ב-11 בספטמבר, התחושה היתה שהעולם מצוי ערב מלחמת-עולם שלישית. כמה מומחים טענו, כי בדומה לדרך שבה הביאה מתקפת הפתע על פרל-הרבור להתערבותה הישירה של ארה"ב במלחמת-העולם השנייה - כך גם לאחר פיגועי הטרור הגדולים בהיסטוריה, תמצא עצמה ארה"ב מעורבת במלחמת-עולם. מאוחר יותר הפחיתו מרבית המומחים את הדרמה. המלחמה העולמית בטרור, שהחלה עם מבצע "חירות נצחית", רחוקה כרגע מרחק רב מההגדרה של מלחמת-עולם. אבל, מפרטים שהתפרסמו לאחרונה בארה"ב עולה, כי לפחות מהיבט אחד מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר היתה שקולה למלחמת-עולם.
אחד האירועים התמוהים ביותר באותו יום היסטורי היה טיסת הזיג-זג שביצע מטוסו של נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, ה"AIR FORCE 1". המטוס המריא ונחת לסירוגין בבסיסי חיל-האוויר האמריקאי ברחבי ארה"ב. הבית הלבן טען, כי הסיבה לכך היא הרצון להגן על הנשיא במקרה שהטרוריסטים מתכננים לנסות לפגוע בבית הלבן עצמו. מאוחר יותר נמתחה בכלי-התקשורת האמריקאיים ביקורת על התנהגות הנשיא אותו יום. אבל, כפי שחשף כתב-העת של מדעני האטום האמריקאים, הרי שמשחק "המחבואים" שניהל בוש במהלך ה-11 בספטמבר היה תוצר הכרחי של תוכנית אוטומטית לעיתות משבר גרעיני.
דקות אחדות לאחר שמטוסי הנוסעים פגעו בבנייני התאומים, שלפו מהמגירות מיפקדת ההגנה האווירית של ארה"ב, NORAD, ומנהל התעופה הפדרלי, ה-FAA, תוכנית סודית בשם SCATANA. תוכנית זו פותחה וגובשה במהלך שנות ה-60 למקרה של מלחמת-עולם גרעינית עם בריה"מ. מטרת התכנית היתה להפסיק באופן מיידי את כל הטיסות בשמי ארה"ב, אם תתקבל התרעה על התקפה גרעינית רוסית מיידית. פינוי כל נתיבי הטיסה בארה"ב היה חיוני כדי לאפשר מרחב תנועה פתוח למפציצים האסטרטגיים של חיל-האוויר האמריקאי, שאמורים היו להיות מוזנקים לעבר יעדים ברחבי בריה"מ, כחלק מתוכנית המתקפה הגרעינית של ארה"ב, ה-SIOP. בנוסף, אי המצאותם של כלי-טיס אזרחיים בשמיים, היתה אמורה להקל על מערך ההגנה האווירית של ארה"ב, הן מטוסי היירוט והן מערכי הטילים, לזהות חדירה של כלי-טיס עוינים למרחב האווירי של צפון-אמריקה.
למרות שארה"ב לא עמדה בפני מתקפה גרעינית מיידית, הרי שלאחר פגיעת המטוס הראשון בבנייני התאומים, התעורר חשש שמטוסים נוספים נחטפו וישמשו לפעולות טרור נוספות, כפי שאכן התרחש בפועל. לכן, הוחלט במערכת הביטחון האמריקאית ליישם בפעם הראשונה בהיסטוריה את תוכנית SCATANA. ואכן - עם יישום התוכנית, בשעה 9:25 בבוקר, קורקעו כל המטוסים בארה"ב שעדיין לא המריאו. אלה שכבר היו באוויר קיבלו הנחיה לנחות מייד בשדה התעופה הקרוב ביותר. בשעה 14:07 בצהריים הושלמה נחיתתם של כל המטוסים בטיסות פנים ובשעה 17:30 נחת המטוס האחרון שהגיע בטיסת חוץ. בשלב זה היה המרחב האווירי של צפון-אמריקה כולה פנוי מטיסות אזרחיות. תוכנית SCATANA נשארה בתוקף עוד כמה שעות, עד שהוחלט לאפשר בהדרגה את חידוש הטיסות.
במקביל להפעלת SCATANA הופעלה תוכנית אחרת, המכונה COG, "המשכיות הממשל". תוכנית זו, הנחשבת לאחר הסודות השמורים ביותר בארה"ב, נועדה להבטיח את המשך תיפקוד הממשל, גם לאחר שחלקים מצמרת מקבלי ההחלטות נפגעו כתוצאה מהתקפה של האויב. בדומה ל-SCATANA, גם COG תוכננה במקור למקרה של מתקפה גרעינית. על-פי התוכנית אמורים היו ראשי הממשל - הנשיא, סגן הנשיא, ראשי מערכת הביטחון ואישים נוספים, להיות מועברים במהירות למיפקדות מעופפות או לבונקרים מיוחדים, שבהם ישהו עד חלוף הסכנה.
במקרה של מתקפת הטרור, יושמה COG במהירות. זמן קצר לאחר הפגיעה של המטוס הראשון בניו-יורק הועבר סגן הנשיא, דיק צ'ייני, למרכז המבצעים הנשיאותי לעיתות חירום (PEOC), שהוא בונקר תת-קרקעי המצוי מתחת לאגף המזרחי של הבית הלבן. לבונקר זה הועברו בבהילות גם היועצת לביטחון לאומי קונדוליסה רייס וחברים אחרים בקבינט.
בזמן המתקפה שהה הנשיא בוש בסיור בפלורידה. כאשר התברר כי ההתרסקות בניו-יורק לא היתה תאונה אלא מעשה טרור, התקשר בוש לצ'ייני והודיע לו על כוונתו לחזור במהירות לבית הלבן. צ'ייני המליץ לו שלא לחזור לוושינגטון בשל החשש ממתקפה נוספת שתכוון לעבר הבית הלבן. במקביל, קיבל השירות החשאי, האחראי על אבטחת הנשיא וצמרת הממשל, התראה מודיעינית על כך שיש תיכנון של הטרוריסטים לפגוע במטוסו של הנשיא.
בשלב, זה, בהתאם לתוכנית ה-COG, עזב בוש את פלורידה במטוס ה"AIR FORCE 1" והמריא. התוכנית המקורית היתה להטיס את הנשיא למיפקדת NORAD בקולורדו, השוכנת בבונקר גדול עמוק בתוך ההר. אבל, מסיבות לא ידועות, מטוסו של הנשיא המריא לבסיס חיל-האוויר האמריקאי ברקסדייל, לואיזיאנה. בבסיס זה, שבו מצויה אחת המיפקדות של הפיקוד האסטרטגי של ארה"ב - הגוף האחראי על המערך הגרעיני של המדינה - מסר בוש הודעה קצרה לכלי התקשורת. מלואיזיאנה המריא מטוסו של הנשיא לבסיס חיל-האוויר באומהה, נברסקה. בבסיס זה שוכנת המיפקדה הראשית של הפיקוד האסטרטגי, הכוללת את כל האמצעים המאפשרים ניהול מלחמה גרעינית. מהבונקר המאובטח מאוד בבסיס קיים הנשיא בוש התייעצות עם עוזריו הבכירים ששהו, כאמור, באותה עת בבונקר מתחת לבית הלבן.
במקביל הופעל, ככל הנראה, רכיב נוסף בתוכנית ההיערכות הגרעינית של ארה"ב. בשל החשש ממתקפות נוספות, הועמדו בכוננות המיפקדות המעופפות של ארה"ב, המאפשרות שליטה בצבא האמריקאי, לרבות במערך הגרעיני, מהאוויר. בין המטוסים שהועמדו בכוננות היו מטוסי ה-E-6, האחראים על משימת ה"מראה", שליטה על הטילים הגרעיניים של ארה"ב, וה-E-4B, מטוס "יום הדין" של הנשיא, האחראי על משימת "משמרת הלילה" - שליטה מהאוויר על כל הצבא האמריקאי, לרבות המערך הגרעיני.
הנשיא בוש שב לוושינגטון בסוף היום, לאחר שהמודיעין האמריקאי העריך, כי הסכנה על חייו חלפה. יחד עם זאת, מאז ה-11 בספטמבר, נעשה ניסיון למנוע מצב שבו הנשיא וסגנו יימצאו יחדיו באותו המקום, כדי למנוע מצב שבו שניהם ייפגעו בו-זמנית. לכן, הועבר סגן הנשיא צ'ייני למרכז שליטה תת-קרקעי שתוכנן אף הוא למקרה של מלחמה גרעינית. מיקומו המדויק של סגן הנשיא נחשב לסוד שמור ביותר.
מהפרטים הידועים לנו כעת, הרי שהן SCATANA והן COG עבדו יפה. התוכניות שנועדו למקרה של מלחמה גרעינית עם בריה"מ, אך לא נוסו מעולם במלחמה הקרה, התגלו באופן אירוני כרלוונטיות דווקא בתקופה שבה בריה"מ הפכה לנחלת ספרי ההיסטוריה והאיום הגרעיני האסטרטגי על ארה"ב רחוק מתמיד.

סיכול ממוקד נוסח ארה"ב

זמן קצר אחרי ה-11 בספטמבר חתם הנשיא בוש על מסמך המהווה את האישור הרשמי למה שניתן לכנות "מדיניות הסיכולים הממוקדים של ארה"ב". המסמך, המסווג כסודי ביותר, כולל הרשאה נשיאותית להתנקש בחייו של אוסאמה בן-לאדן ושותפיו האחרים לפיגועים בארה"ב. האישור הנשיאותי פתח את המצוד הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית.
שני סוגי יחידות קיבלו את האחריות על המרדף אחרי בן-לאדן - הכוחות המיוחדים של הצבא האמריקאי וסוכנות הביון המרכזית, ה-CIA. בעוד הכוחות המיוחדים החלו את פעילותם באפגניסטן רק לאחר פתיחתו הרשמית של מבצע "חירות נצחית" ב-7 באוקטובר, הרי שה-CIA היה בשטח זמן רב קודם-לכן. יחידת ה-CIA האחראית על המרדף אחרי בן-לאדן נקראת SAD או "חטיבת הפעילויות המיוחדות". היחידה מורכבת מכמה צוותים, המונים כששה לוחמים כל אחד. הלוחמים המשרתים ביחידה הם ברובם יוצאי הכוחות המיוחדים והיחידות למשימות מיוחדות של הצבא האמריקאי. בנוסף ללוחמים קרקעיים מצוידת היחידה גם בכלי-טיס. היחידה מפעילה כמה מטוסים ומסוקים הצבועים בצבעים אזרחיים. כמו כן, אחראי הכוח גם על מספר מל"טי פרדאטור החמושים בטילי הלפייר.
אלמנטים ראשונים של ה-SAD נכנסו לאפגניסטן כבר ב-27 בספטמבר, כשבועיים לפני פתיחת מבצע "חירות נצחית". המשימה הראשונה שהוטלה על היחידה היתה איסוף מודיעין אודות מיקומם של ראשי הטליבאן וארגון "אל-קעידה". היחידה הצליחה בכך. כזכור, בימיו הראשונים של המבצע הצליח מל"ט פרדאטור חמוש לאתר את השיירה של מנהיג הטליבאן. אבל, מסיבות ביורוקרטיות, הגיע אישור הפתיחה באש מאוחר מדי וצמרת הטליבאן הסתלקה מהמקום. בינתיים התברר, כי אנשי ה-SAD היו בעקבותיו של בן-לאדן לפני הפיגועים בניו-יורק ובוושינגטון. לפי העיתון "וול סטריט ז'ורנל", כשנה לפני פיגועי הטרור הצליח מל"ט פרדאטור של ה-CIA לאתר את מנהיג ארגון הטרור.
הפעלת המל"טים באפגניסטן על-ידי ה-CIA החלה זמן קצר אחרי תחילת שנת .2000 קהיליית המודיעין האמריקאית הגיעה למסקנה כי ארגון הטרור של בן-לאדן עמד מאחורי תיכנון שורה ארוכה של פיגועים שנועדו להתרחש בערב המילניום. כזכור, אף אחד מהפיגועים הללו לא יצא אל הפועל. אך ארה"ב הגיעה למסקנה כי אין ברשותה מודיעין איכותי על פעילות ארגון "אל-קעידה".
במסגרת המאמצים למצוא תשובה לפער המודיעיני הוחלט, בפגישה בין ראשי מערכת הביטחון וקהילית המודיעין האמריקאית, שנערכה באביב 1990, להתחיל בקיום טיסות ריגול של מל"טים בשמי אפגניסטן. ב-CIA קיוו שהמל"טים יצליחו לאתר את מקום הימצאו של בן-לאדן ואז תוכל להתקבל ההחלטה האם להתנקש בחייו. הפעלת המל"טים אושרה על-ידי הנשיא קלינטון עצמו. מל"טי הפרדאטור השתייכו אומנם לחיל-האוויר האמריקאי, אך מאחר ומדובר היה בפרויקט רגיש במיוחד, הוחלט שהשליטה עליו תהיה ב-CIA. אנשי ה-SAD נטלו על עצמם את הפעלת המל"טים.
משאושרה הפעלת המל"טים התעוררה השאלה מהיכן ניתן יהיה להפעילם. לאחר מאמצי שיכנוע רבים הסכימה ממשלת אוזבקיסטן לאפשר את הפעלת המל"טים משטחה, בתנאי שתישמר החשאיות. ה-SAD הקים מיפקדה מיוחדת באוזבקיסטן, אך זו עברה למדינה אחרת באיזור. הגיחות המבצעיות הראשונות של המל"טים החלו בספטמבר 2000. כל אותה עת נותרה באוויר השאלה כיצד ארה"ב תגיב במקרה שאחד המל"טים יאבד בשמי אפגניסטן, בין אם בשל אש נ"מ או תקלה טכנית. המל"טים הרי לא אמורים היו להיות שם כלל.
למרות כל החששות, יחידת הפרדאטור של ה-CIA החלה עד מהרה להפיק מודיעין איכותי. אנשי ה-CIA יכלו לשבת במטה הסוכנות בלאנגלי, וירג'יניה, ולצפות בשידור חי בתנועות אנשים במחנות האימונים של ארגון "אל-קעידה". באחת הפעמים צפו אנשי המודיעין האמריקאי באנשי אל-קעידה כשהם מנסים חומר לחימה כימי שהם ייצרו על חמורים ועזים.
נקודת השיא של פרויקט הריגול באפגניסטן התרחשה בשלהי שנת 2000. אנשי ה-CIA צפו בשיירה מגיעה לאחד ממחנות האימון המרכזיים של "אל-קעידה". לדברי איש CIA שצפה בתמונות שהגיעו מהמל"ט, אפשר היה להבחין בבירור באדם גבוה ומזוקן שהיה מוקף בקבוצה גדולה של מאבטחים. ל-CIA לא היה ספק: הפרדאטור הצליח לכוון את מצלמתו לעבר המבוקש מספר אחד בעולם - אוסאמה בן-לאדן.
בן-לאדן היה על הכוונת, אבל הכוונת לא ישבה על רובה. מל"טי הפרדאטור שהופעלו באותה עת באפגניסטן לא היו חמושים. תוכנית הניסוי של ירי טילי הלפייר ממל"טים היתה אז עדיין בשלביה הראשונים. אבל, לפי מקורות ב-CIA שרואיינו ב"וול סטריט ז'ורנל", גם אם המל"טים היו חמושים - לא היה מתקבל האישור לפתוח באש. הנשיא קלינטון לא אישר ל-CIA לבצע התנקשות בחיי בן-לאדן. מטרת תוכנית הריגול היתה לנסות לעקוב במשך זמן אחרי מנהיג ארגון הטרור ולנסות להגדיר את דפוס הפעילות שלו. במידה ובאמצעות המל"טים יוכל ה-CIA להעריך, במידה גבוהה של ודאות, היכן יהיה בן-לאדן בעוד כמה שעות, יבחן הנשיא את האפשרות לתקוף באמצעות טילי שיוט שישוגרו מספינות ומצוללות ששייטו באיזור. כזכור, כבר באוגוסט 1998 ניסו האמריקאים לבצע פעולה כזו. במסגרת מבצע "השגה אינסופית" שוגרו עשרות טילי טומהאוק לעבר בסיסי "אל-קעידה" באפגניסטן, אך בהעדר מודיעין לא נפגע בתקיפה אף מנהיג חשוב של הארגון.
במהלך חודש אוקטובר 2000 סבל מבצע הריגול של ה-CIA מתקלה ראשונה. אחד המל"טים נאלץ לבצע נחיתת אונס באוזבקיסטן. המל"ט, שבאופן רשמי היה שייך לחיל-האוויר האמריקאי, ניזוק קשה. פעם נוספת התעורר ויכוח סוער בין סוכנות הביון לחיל-האוויר בנוגע לשאלת השליטה והאחריות בפרויקט. חיל-האוויר דרש שה-CIA יממן את תיקון המל"ט. סוכנות הביון סירבה.
גם ללא הקשיים הביורוקרטיים עמדה תוכנית הריגול לקראת סיום. מזג-האוויר הסוער באפגניסטן בתקופת הסתיו והחורף ובמיוחד הרוחות החזקות חיזקו את הסיכויים שאחד המל"טים יתרסק. ארה"ב רצתה להימנע מהמבוכה שבהתרסקות כלי-טיס שלה במקום שהיא, לכאורה, כלל לא אמורה להיות בו. לכן, בתחילת חודש אוקטובר התקבלה הוראה להפסיק את פעולת הפרדאטורים.
ב-CIA ובחיל-האוויר התחילו להערך לקראת האפשרות של חידוש הטיסות בקיץ, הפעם בצורה שונה. ה-CIA החל לבחון אפשרות להעניק יכולת תקיפה למל"טים, כך שבמקרה שבן-לאדן יאותר שוב - ניתן יהיה לתקוף אותו מיד. חיל-האוויר האמריקאי חשב בצורה דומה.
ה"וול סטריט ז'ורנל" אמנם לא אומר זאת במפורש, אך בחינה של מסכת האירועים מראה שכל סיפור התאמת מל"טי הפרדאטור לנשיאת טילי הלפייר, היה סיפור כיסוי. כזכור, חיל-האוויר האמריקאי הציג את תוכנית הניסוי כבחינה כללית של ישימות השימוש במל"טים לצורכי תקיפה. התוכנית היתה לא יותר מאשר הדגמת טכנולוגיה. בפועל התוכנית היתה רחוקה מלהיות רק בחינת ישימות. חיל-האוויר רצה להעניק למל"טים את היכולת להיות מתנקשים מקצועיים. היעד האמיתי של הפרויקט לא היו טנקי מטרה בנבאדה, אלא אוסאמה בן-לאדן עצמו.
בראשית שנת 2001, בזמן שאחד ממל"טי הפרדאטור החל לבצע בהצלחה שיגורי ניסיון של טילי הלפייר בארה"ב, החזיר ה-CIA את מל"טי הפרדאטור שלו לאיזור אפגניסטן. ה-CIA ביקש מחיל-האוויר לחמשם בטילים ובמערכות נלוות. אך רק באוגוסט, לאחר שתוכנית הניסוי בארה"ב הושלמה ברובה, התקבל האישור לשלוח מל"טים חמושים לאפגניסטן. שוב סבל הפרויקט מבעיות ביורוקרטיות. ראשית, ה-CIA וחיל-האוויר, שהצליחו לפתור בינתיים את המחלוקת הכספית ביניהם בנושא המל"טים, מצאו סיבה חדשה לוויכוח: הפעם סביב השאלה מי מוסמך לאשר למל"טים לפתוח באש.
המל"טים החמושים נותרו בארה"ב. הממשל חשש מאוד מהאפשרות שאחד מהפרדאטורים החמושים יתרסק באפגניסטן. הממשל לא שכח עדיין את הדי התקרית הדיפלומטית עם סין סביב מטוס הריגול שיורט בתחילת אפריל. הוויכוח, מסתבר, נמשך זמן רב מדי. כאשר בנייני התאומים והפנטגון נפגעו בפיגועי הטרור של ה-11 בספטמבר, נמצאו מל"טי הפרדאטור החמושים עדיין בארה"ב, מוכנים למשלוח לאפגניסטן. רק אז התקבל האור הירוק למבצע.
התאריך המדויק בו הועברו המל"טים החמושים לאיזור אפגניסטן אינו ידוע. כמו כן, כל הפרטים על פעולותיהם של הפרדאטורים החמושים נותרו מסווגים. מהמעט שידוע עליהן ניתן לקבוע שהמשימה העיקרית שלהם היא אכן המרדף אחרי בן-לאדן. המל"טים מנסים לאתר כלי רכב שייתכן שמנהיג "אל-קעידה" נמצא בהם. המל"טים היו מעורבים בכמה תקריות שבהן שיגרו טילים, אך לא ידוע מה היו יעדי התקיפה.
במהלך הפעילות באפגניסטן אבדו לאמריקאים שני מל"טי פרדאטור. מל"ט אחד נפל כמה ימים לפני תחילת מבצע "חירות נצחית". מל"ט שני הופל במהלך המבצע. מבחינת סרטי הווידיאו של שרידי המל"טים, לא ניתן לקבוע האם מדובר במל"טים חמושים או לא. הרעיון של חימוש מל"טי הפרדאטור הוכיח את עצמו. המחלוקות הביורוקרטיות הגדולות סביב פעילות המל"טים באפגניסטן מאז ראשיתה במהלך שנת 2000 נותרו בעינן. ה-CIA וחיל-האוויר ממשיכים להתווכח על השאלה בידי מי האישור להורות על פתיחה באש.

מה שמצטלם טוב לא בהכרח נראה טוב

מבצעים מיוחדים הם לרוב מבצעים חשאיים. אבל למרות שהעיקרון המנחה של הכוחות המיוחדים של ארה"ב הוא לפעול בלי להשאיר עקבות בשטח, הרי שהמבצע המיוחד הגדול הראשון במבצע "חירות נצחית", השאיר עקבות ברורים.
בצעד חסר תקדים אישרו האמריקאים ב-20 באוקטובר לחיילים מהכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב לצנוח בעומק אפגניסטן ולבצע פשיטה על שני יעדים - שדה-תעופה ומיפקדה של מנהיג הטליבאן. שעות ספורות לאחר הפשיטה פירסם הפנטגון שלושה סרטי וידיאו שצולמו במהלכה. בסרטים נראים החיילים נערכים לצניחה ואפילו צילומים של הלוחמים נעים על הקרקע במהלך הפשיטה.
האמריקאים לא נימקו מדוע החליטו לחשוף פרטים על הפשיטה שמטרתה הרשמית היתה איסוף מודיעין. פרשנים רבים בארה"ב הציגו את הפשיטה, ובעיקר את הסיבה שהביאה לחשיפתה, כניסיון של הממשל להראות לציבור כי נעשים נסיונות ממשיים לרדוף את ראשי הטליבאן ו"אל-קעידה".
לפי הידיעות הרשמיות, המבצע הסתיים בהצלחה. לא נמסר אמנם האם המסמכים שנתפסו היו בעלי ערך מודיעיני, אך הכוח הצליח לצנוח בהצלחה בקרבת היעדים, להשתלט עליהם ולהתפנות מהשטח ללא אבידות. התקלה היחידה שהתרחשה במהלך המבצע היתה התרסקותו של מסוק MH-60 שהיה באותה עת בכוננות חילוץ בפקיסטן. שני לוחמי ריינג'רס, יחידת החי"ר האיכותית ביותר של הצבא האמריקאי, נהרגו.
משטר הטליבאן מיהר כמובן לצייר תמונה שונה לגמרי של הפשיטה. לדברי הטליבאן, הצליחו לוחמיו לחשוף את כוח הקומנדו האמריקאי ואף לגרום לו לאבידות. הטליבאן אפילו התרברב וטען כי הוא הצליח להפיל שני מסוקים אמריקאיים שנטלו חלק בפשיטה. הפנטגון מיהר להכחיש והציג את טענות הטליבאן כבדיות.
זמן קצר לאחר הפשיטה הציגו אנשי הטליבאן שרידיו של כן-נסע של מסוק אמריקאי. בחינת הצילומים העלתה כי מדובר בכן-נסע של מסוק MH-47, מסוק תובלה מיוחד, המשרת רק בחטיבת האוויר המיוחדת ה-160 של הצבא האמריקאי. הפנטגון סירב לאשר את העובדה שיחידה זו, האחראית על ביצוע פשיטות קומנדו, אכן מעורבת בפעולות באפגניסטן. כשבועיים לאחר פשיטת הקומנדו חשף העיתונאי האמריקאי סימור הרש, כתב ה"ניו-יורקר", את סיפורה המלא. מהמידע שנחשף על-ידי הרש עולה תמונה שונה לגמרי מזו שתיאר הפנטגון.
לדברי ה"ניו-יורקר", מבצע הקומנדו האמריקאי כלל מספר שלבים. בשלב הראשון הוחדר לאיזור שדה-התעופה כוח מיוחד של הצבא האמריקאי. הכוח מנה מספר לוחמים מיחידה שתפקידה להכשיר שטחי נחיתה להגעתם של כוחות אחרים. הלוחמים בדקו את השטח, וידאו שהוא אכן נטוש כפי שהצביע המודיעין ונתנו אור ירוק להגעת יתר הכוחות. בשלב הבא התרחשה הצניחה הגדולה שתועדה בסרטים ששיחרר הפנטגון לפירסום. במסגרת שלב זה הוצנחו למעלה ממאה לוחמי ריינג'רס שעם הגיעם לקרקע מיהרו להשתלט על שדה-התעופה. לדברי מקורות שרואיינו בעילום שם, הצניחה היתה מיותרת מבחינה מבצעית. לעובדה שהיא התבצעה היו שתי סיבות - "מבחן אומץ" לחיילי הריינג'רס החדשים שעדיין לא זכו ליטול חלק בפעילות מבצעית והעובדה שצניחה מצטלמת טוב בווידיאו.
החלק השני במבצע, שהיה רגיש יותר, כלל פשיטת קומנדו על מתחם של שליט הטליבאן, מולה עומאר. חלק זה בפשיטה הוטל על לוחמי כוח דלתא, היחידה ללוחמה בטרור של הצבא האמריקאי. כוח דלתא, או SFOD-D בשמו הפורמלי, מתמחה בביצוע משימות תקיפה כירורגיות, אך המפתח לעבודתו היא חשאיות מלאה. למעשה, הפנטגון מסרב רשמית להודות כי יחידה זו אכן קיימת.
אבל, הפשיטה על ביתו של עומאר לא היתה מבצע קלאסי של כוח דלתא. ראשית, היחידה נועדה לבצע רק משימות שיחידות אחרות לא יכולות לבצע. בפועל, המתחם של מנהיג הטליבאן לא היה יותר מאשר כמה מבנים שהיו נטושים רוב הזמן. למעשה, המודיעין האמריקאי ידע עוד קודם לפשיטה כי הסיכויים שכוח דלתא יצליח לתפוס את עומאר עצמו קלושים. מנהיג הטליבאן נהג לשהות במתחם רק לעיתים רחוקות.
משימה נוספת של יחידת הקומנדו היתה החדרתם של מספר לוחמים לעמדת מסתור בשטח. לוחמים אלה אמורים היו להישאר בעומק שטח אפגניסטן גם לאחר השלמת פינוי כוח הפשיטה. צוות זה נועד לאסוף מודיעין ולהיערך לפשיטות קומנדו נוספות.
בהתאם לדפוסי העבודה של כוח דלתא פשיטת קומנדו כזו היתה צריכה להיות מבוצעת על-ידי כוח קטן. כוח הקומנדו לא נוהג לפעול בהיקפים גדולים, אלא בצוותים של לוחמים בודדים. אבל, תוכנית המבצע היתה רחוקה מלהיות שקטה וכירורגית. הפשיטה של כוח דלתא החלה בהתקפה מאסיבית מהאוויר שביצעו מטוסי AC-130, מטוסי ההרקולס החמושים של הכוחות המיוחדים. מטוסי התקיפה השמידו את מרבית המבנים במתחם, אך השאירו את ביתו של עומאר שלם.
החלק הבא במבצע כלל את הנחתתם באיזור של כמעט 200 לוחמי ריינג'רס. הלוחמים, שהוטסו על-ידי מסוקי MH-60 ו-MH-47 של החטיבה המיוחדת ה-160, נפרסו מסביב למתחם של מנהיג הטליבאן כדי למנוע מאנשיו להימלט עם תחילת הפעולה של כוח דלתא. עם השלמת פריסת ההגנה ההיקפית הנחיתו מסוקי MH-47 קרוב למאה לוחמים מכוח דלתא בתוך המתחם. כוח דלתא, שרגיל כאמור לעבוד עם צוותים קטנים ושקטים, מצא עצמו במרכזו של מבצע גדול ורועש. לוחמי הכוח הסתערו על ביתו של עומאר, אך הבית התגלה כצפוי כנטוש. גם המידע המודיעיני שנתפס בתוכו התגלה כחסר ערך. עם סיום הסריקות נערך הכוח לפינוי מהשטח.
בנקודה זו החלה מתקפת הנגד של הטליבאן ותוך שניות נפתחה אש תופת מכל הכיוונים. הטליבאן נזעקו למקום לאחר ששמעו את הרעש הרב של פעולת מטוסי התקיפה והמסוקים הרבים ששימשו להטסת הכוחות הפושטים. לוחמי דלתא החלו לספוג אבידות והחליטו לחזור לדפוס העבודה הרגיל שלהם. הכוח התפצל למספר כוחות והחל לסגת לכיוון מסוקי הפינוי תוך שהוא משיב אש. בשלב זה הגיעו לאיזור מסוקי תקיפה של חטיבה .160 לא ידוע האם אלה היו מסוקי AH-60L, גירסת התקיפה של מסוק הבלק-הוק או מסוקי ה-AH-6, מסוקי התקיפה העיקריים של החטיבה.
הלוחמים הצליחו להגיע למסוקי ה-MH-47 ואלה התפנו מהשטח במהירות. במסגרת הפינוי המהיר פגע אחד המסוקים הגדולים בקרקע וכן-הנסע שלו נשבר. פיסה זו מהמסוק היא זו שהוצגה מאוחר יותר על-ידי הטליבאן. במידה רבה התגלה מבצע הפשיטה הגדול הראשון של המלחמה ככישלון. מבחינה מודיעינית היתה הפשיטה חסרת ערך במידה רבה. בנוסף, לפחות 12 לוחמים מכוח דלתא נפצעו, שלושה מהם באופן קשה. האמריקאים למדו לקח. הפשיטה של ה-20 באוקטובר היא, לפי שעה, הפעולה האחרונה מסוגה שבוצעה במבצע "חירות נצחית". במקום זאת החליט הפנטגון לשוב ולהפעיל את הכוחות המיוחדים שלו בצורה שהם רגילים לפעול בהם - מבצעים כירורגיים חשאיים.
ואכן, בהמשך ביצעו הכוחות המיוחדים של ארה"ב, לרבות כוח דלתא, שורה ארוכה של מבצעים מוצלחים. לוחמי היחידות איתרו מטרות עבור מטוסי התקיפה והמפציצים האמריקאיים, אספו מודיעין על תנועותיהם של ראשי הטליבאן וארגון "אל-קעידה" והיו אחראים על התיאום החיוני עם לוחמי תנועות האופוזיציה דוגמת אנשי "הברית הצפונית". בנוסף, לוחמים אלה חברו לאנשי ה-CIA במצוד הגדול אחרי בן-לאדן עצמו.
מאז ה-20 באוקטובר לא שיחרר הפנטגון לפירסום סרטים נוספים בהם נראים אנשי הכוחות המיוחדים בפעולה. אבל, החל מהשבוע הראשון של נובמבר החלו להופיע צילומים שלהם בכלי-התקשורת בעולם. עד כמה שיסווה עצמו, קשה לחייל אמריקאי או בריטי להידמות ללוחם אפגני. אחרי הכל, כמה גברים באפגניסטן הם בלונדינים גבוהים שמסתובבים עם מעילי טייסים ומשקפי "ריי-באן" חדשות?

לוחמה פסיכולוגית - לא רק דיבורים

אמצעי לחימה חשוב בכל מבצע צבאי הוא לוחמה פסיכולוגית. ניסיון העבר מראה, כי לעיתים קרובות מאמצים להשפיע על נפשו של האויב יעילים לא פחות מפגיעה פיזית בו. ואפגניסטן אינה יוצאת דופן. כבר מראשית מבצע "חירות נצחית" נכנסו יחידות הלוחמה הפסיכולוגית של ארה"ב לפעולה. לצד הטלת כרוזים בהם נקראו האפגאנים לחדול משיתוף פעולה עם משטר הטליבאן, החל חיל-האוויר האמריקאי להפעיל את אחת היחידות המוזרות ביותר שלו.
כנף 193 של הכוחות המיוחדים של חיל-האוויר האמריקאי מפעילה מעל אפגניסטן מטוסי EC-130E "קומנדו סולו 2". מטוסים אלה, שמבחינה חיצונית נראים כמטוסי הרקולס שנוספו להם כמה אנטנות, הם למעשה אולפן שידור מעופף. בבטן המטוס נמצאים אולפני רדיו וטלוויזיה לצד משדרים רבי-עוצמה.
במסגרת מבצע "חירות נצחית" משדרים מטוסי "קומנדו סולו 2" מוזיקה, חדשות ומידע בשפות המדוברות באפגניסטן. מאחר ומרבית הבתים האפגאנים נעדרים טלוויזיה, עקב החוקים הנוקשים של משטר הטליבאן, מתבצעים שידורי התעמולה האמריקאיים דרך הרדיו.
המסרים שמנסים אנשי הלוחמה הפסיכולוגית להעביר לאפגאנים מגוונים - החל מהבטחה שארה"ב אינה מעוניינת לפגוע בעם האפגאני, אלא רק בטליבאן ובאנשי "אל-קעידה", דרך ניסיון לשכנע את האפגאנים כי המתקפה האמריקאית מוצדקת לאור מעשי הטרור המחרידים בניו-יורק ובוושינגטון.
אבל, הלוחמה הפסיכולוגית האמריקאית לא מסתכמת רק בשידורי רדיו בשפה המקומית. כפי שנעשה במלחמת המפרץ, גם הפעם משתמשים האמריקאים ב"פצצה הכבדה" שלהם. והכוונה גם במובן המילולי של המילה.
החל מהשבוע הראשון של חודש נובמבר מפעילים האמריקאים באפגניסטן את הפצצה הקונבנציונלית הגדולה ביותר שברשותם, ה-BLU-82. פצצה זו, השוקלת קרוב לשמונה טונות, תוכננה במקור ליצירת מנחתים למסוקים בג'ונגלים העבותים בוויטנאם. אבל, כפי שנתגלה במהלך מבצע "סופה במדבר" ב-1991, פצצה זו היא אחד מכלי הלוחמה הפסיכולוגית הטובים ביותר בנמצא.
ה-BLU-82 היא לא יותר מאשר מיכל גדול המכיל אמוניום-ניטראט, חומר נפץ רב עוצמה. המטוס היחיד המסוגל לשאת את הפצצה גדולת המידות, ה-MC-130 של הכוחות המיוחדים של חיל-האוויר האמריקאי, מטיל אותה כשהיא מחוברת למשטח מיוחד. עם הטלתה נפתח מצנח גדול מעל הפצצה שמאט את נפילתה. כאשר הפצצה מגיעה למרחק קצר מעל פני הקרקע מופעל המרעום שלה והיא מתפוצצת.
בניגוד לפרסומים שונים בנושא, ה-BLU-82 אינה פצצת דלק-אוויר. אבל, אפקט הפיצוץ שלה מרשים מאוד. לצד כושר הרס עצום ברדיוס גדול, עוצמת הפיצוץ והרעש והעשן הנלווים אליו משווים לפיצוץ של ה-BLU-82 מראה כשל פצצת אטום קטנה. ההשפעה המוראלית על חיילים עיראקים שהותקפו באמצעות הפצצה הזו היתה אדירה.
במקרה של אפגניסטן הוחלט להשתמש בפצצה משתי סיבות עיקריות - אפקט פסיכולוגי והיכולת לגרום להרס רב. במהלך ה-3 וה-4 בנובמבר הוטלו שתי פצצות BLU-82 על יעדי טליבאן. התיכנון המקורי היה להטיל את אחת הפצצות על נקודה שבה נמצאו לדברי המודיעין האמריקאי מאות לוחמי טליבאן. אבל, שעות ספורות לפני ההמראה נתבקש טייס ה-MC-130 להטיל את הפצצה מעל שטח לא מאוכלס, הרחק מריכוז הטליבאן. לא ידוע מדוע האמריקאים ויתרו על ההזדמנות להרוג באמצעות פצצה אחת מאות לוחמי אויב. אחת ההערכות שנשמעו בוושינגטון היתה שהסיבה לשינוי הפתאומי של המטרה היה החשש שמה באיזור מצויים גם אזרחים. הסבר אפשרי נוסף הוא העובדה שלו הפצצה היתה מוטלת על לוחמי הטליבאן, הנזק שהיה נגרם להם היה עצום. ספק אם צילומים של מאות אפגאנים שרופים ומרוטשים היו מוסיפים לפופולאריות האמריקאית.
גם בהמשך המבצע הופעלה ה-BLU-82. כך לדוגמה, בסוף חודש נובמבר הוטלה פצצה אחת על עמדות קדמיות של הטליבאן באיזור קנדהאר, העיר שאליה נסוגו אנשי הטליבאן לאחר שאיבדו את השליטה על מרבית שטחה של אפגניסטן.
ומה בנוגע לפצצות הדלק-אוויר? לדברי הרוסים, פצצות הדלק-אוויר היו הנשק היעיל ביותר שהופעל על-ידם במהלך המלחמה הממושכת שלהם באפגניסטן במהלך שנות ה-80. אבל, האמריקאים לא הפעילו סוג זה של נשק בחודשיים הראשונים של "חירות נצחית". הסיבה לכך אינה מבצעית אלא טכנית. הפעם האחרונה בה הפעילו האמריקאים פצצות דלק-אוויר היתה במלחמת המפרץ ב-1991 ולאחריה הם השמידו את מלאי הפצצות מסוג זה שנותרו ברשותם. לאור לקחי הקרבות באפגניסטן נמסר, כי ארה"ב החלה במאמצים לחידוש מלאי פצצות דלק-האוויר וייתכן כי חימוש כזה יופעל בשלבים מאוחרים יותר של הלחימה.

עוד באותו מדור

תקיפה משולבת בשמי תורכיה

לפני כחצי שנה נערך בתורכיה תרגיל אווירי חסר-תקדים בהיקפו. השתתפו בו חילות-האוויר של תורכיה, ארה"ב וישראל. במשך שבועיים פעלו שלושת חילות-האוויר במשותף בארבעה מוקדים שונים, כשמטרתם - להתאמן יחד וללמוד אחד מהשני. חיל-האוויר הישראלי שלח לתרגיל מטוסי F-16, מסוקי בלק-הוק, מטוסי הרקולס ובואינג, נציגים של יחידת החילוץ 669 ואפילו סוללת נ"מ שיצאה את גבולות המדינה. כתב וצלם הבטאון יצאו גם הם לתורכיה והם מביאים, בפרסום ראשון, את סיפורו המלא של התרגיל

הרתעה בכל מחיר

מאז נכנס לשירות מבצעי לפני 25 שנים נחשב ה-F-15, בז בעברית, לסמלו המובהק ביותר של כושר ההרתעה של חיל-האוויר, צה"ל ומדינת ישראל. מה יש ב-F-15, שמשמר את מעמדו כסמן האיכותי של כושר ההרתעה הישראלי? האלוף (מיל') איתן בן-אליהו, מפקד חיל-האוויר לשעבר, סבור כי ה-F-15 תרם לתהליך השלום עם מצרים והשפיע על אופיו של הסכסוך הישראלי-ערבי ועל הבחירה של הערבים במסלול הטרור ולא במלחמה כוללת