בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 143 (244) 01/02/02

כתבות

והם בכלל לא ידעו שהוא כזה

מסלולו הצבאי של אל"מ (מיל') שמעון בן-נר לא היה טיפוסי: הוא החל כלוחם חי"ר בסיירת "אגוז" ושירת, כקצין קרבי, בסיירות שונות. אחרי ארבע שנים התנדב לקורס-טיס וסיים אותו כטייס תובלה. אחרי שנתיים בטייסת, עבר בן-נר ליחידת החילוץ והפינוי בהיטס (669) ולבסוף היה מפקד היחידה. לקראת סיום שירותו פיקד בן-נר על יחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף בדרגת אל"מ. לפני כשנה, בטיסת הפרידה של הדקוטה, פרש מטיסה. "פשוט לקחו לי את המטוס", הוא אומר בחיוך

רוני ווינקלר, צילום: גיורא נוימן

במהלך שירותו של אל"מ (מיל') שמעון בן-נר כמפקד יחידת החילוץ והפינוי בהיטס (669) של חיל-האוויר, הוא ביקש לטוס ב-F-15, כדי לחוש את חוויית הטיסה במטוס קרב חדיש. אחרי זמן לא רב, הגיע בן-נר לטייסת F-15, עבר תדריך מקדים וצורף לאחד הטייסים. "הכרנו אחד את השני כי שירתנו באותו הבסיס", מספר בן-נר. "ניגשתי איתו למטוס והתיישבתי במושב האחורי, כמובן".
בן-נר ו"מארחו" המריאו. באחד משלבי הטיסה ביקש מפקד יחידה 669 לנסות ולהטיס את המטוס. "הטייס הופתע מכישורי", מעיד בן-נר. "אני זוכר שהוא אפילו הרים את שתי ידיו מעלה כדי לסמן למטוס שטס לצידנו שאני מטיס - ולא הוא". כשנחתו, הפציר טייס הקרב בבן-נר לממש את הפוטנציאל ולהתנדב לקורס-טיס. הוא גם סיפר לחבריו בטייסת על יכולות ההטסה המופלאות ש"גילה" אצל בן-נר. "רק אז סיפרו לו שאני טייס בעצמי", צוחק בן-נר. "הוא הכיר אותי כמפקד 669, ראה אותי תמיד לבוש מדים ירוקים - ולא ידע, כרבים אחרים, שאני גם טייס".
מקרה זה, שהתרחש כשבן-נר היה כבר סא"ל, מסמל את סיפורו המיוחד: סיפורו של טייס - שלא ידעו שהוא כזה.

ארבע השנים הירוקות

אם היה הולך בדרך המקובלת, היה הופך אל"מ (מיל') שמעון בן-נר לטכנאי חימוש. הוא למד בבית-הספר להכשרת טכנאים בתל-אביב וכמעט כל בני כיתתו עסקו במקצוע זה בשירותם הצבאי. אבל בן-נר רצה לעשות משהו חריג. הוא האמין שיהפוך לטכנאי או לפועל כשישתחרר מצה"ל והעדיף לשרת ביחידה קרבית. כעדיפות ראשונה - בחר להיות צוללן בשייטת. "החלום הזה התנפץ מהר", נזכר בן-נר. "התגייסתי במאי 1972, לא פתחו אז מחזור גיוס לשייטת ומצאתי את עצמי בסיירת 'אגוז'".
במשך כמעט ארבע שנים התקדם בן-נר בקצב מהיר במסלול הפיקוד של הסיירות וגדודי החי"ר. "בתחילה הייתי לוחם פשוט", הוא מספר. "אחרי טירונות, קורס סיור, קורס מ"כים ופעילות מבצעית בגבול הצפון - יצאתי לקורס קציני חי"ר". את הקורס הוא לא סיים באופן מסודר. ב-6 באוקטובר 1973, מעט לפני מועד סיום הקורס, פרצה מלחמת יום-כיפור.
כל צוערי הקצונה, ואיתם בן-נר, נשלחו לסייע לכוחות הלוחמים בחזית הדרומית. מעורבותם היתה קטנה יחסית, אך בכל זאת השפיעה על בן-נר. "מבחינתי זה היה זעזוע", הוא משחזר את הימים הקשים בהם היה עליו להילחם בנפרד מחבריו בסיירת. "סיירת 'אגוז' התמחתה בגבול הצפוני. אני נלחמתי בדרום וזה היה קשה מאוד עבורי. לא הכרתי את חצי האי סיני, לא הכרתי שם כלום והרגשתי רע".
כשנחתמו הסכמי הפסקת-האש, הוענקו לבן-נר דרגות הקצונה והוא חזר לסיירת "אגוז". הסיירת הוצבה אז במוצב "תל שמס", מוצב פיקוד הצפון, שהיה במובלעת בשטח הסורי. הלחימה הקשה, שנמשכה גם לאחר חתימת ההסכמים, הכבידה מאוד על בן-נר והותירה בו חותם המורגש גם היום. "זו היתה התקופה הקריטית ביותר בחיי. עברתי הרבה בשירותי, גם לאחר 1973, אבל זו היתה תקופה שרק בנס יצאתי ממנה בשלום. לראשונה נחשפתי למלחמה אמיתית, עם פצצות שנופלות וחברים שנפגעים. באמת תקופה קשה". במאי 1974, עם החתימה על הסכמי הפסקת-האש הסופיים, הוחזרה המובלעת לסוריה, פורקה סיירת "אגוז" ובן-נר, אז סג"מ, הועבר ליחידת הסיור הדרוזית של צה"ל. "מששה קצינים צעירים שהגיעו ליחידה, נותרתי יחיד כבר אחרי שבוע", מספר בן-נר. "לא ידעתי מה היחידה הזאת - אז נשארתי".
מהר מאוד רצה גם בן-נר לעזוב. כשפנה למפקד הגדוד, ביקש לגשת למיבדקים לקורס-טיס. "לא הייתי ממש רציני אז, אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה קשרתי את עצמי לחיל-האוויר". המג"ד אפילו לא שקל את בקשתו של בן-נר ברצינות. "הוא צחק לי בפנים בערך, אמר שאיני מתאים לטיס והשאיר אותי ביחידה". רק כשנתיים מאוחר יותר, כשהיה מפקד פלוגה בסיירת גישוש בסיני, שב בן-נר לרעיון והתנדב לקורס-טיס.

התקרית בראש-הנקרה

בשנת 1975 היה בן-נר סגן-מפקד "פלוגת החוף" שאיבטחה את קו החוף מחיפה ועד לגבול בראש-הנקרה. באחד מהסיורים הליליים שערך על החוף, כשהיה באיזור אכזיב, קיבל דיווח בקשר על דמות חשודה שנראתה בפתחה של מנהרה בראש-הנקרה. לדיווח ניתן אישור גם מחיילי חיל-הים שזיהו את הדמות. בן-נר הגיע למקום בג'יפ הסיור, מלווה במפקד מחלקה מהפלוגה. "נכנסנו אל המנהרה שהיתה חסומה מהצד השני. ידענו שאם נכנס לשם מחבל - אנחנו בדרך להיתקלות בטוחה. יכולתי לשמוע את דפיקות הלב שלי. זה היה מפחיד". בן-נר ומלוו נכנסו עם הג'יפ והגיעו עד לקצה המנהרה. במפתיע, הם לא נתקלו במחבל או בכל אדם אחר. השטח היה נקי.
"חיכינו לאור ראשון. ההחלטה היתה לבצע כמה פעולות מנע בלבנון, אבל עוד לפני שזרחה השמש, שמענו ירייה מראש-הנקרה. מיד לאחריה הגיע גם דיווח על פצוע אחד". כשהגיעו בן-נר ואנשי "פלוגת החוף" לראש-הנקרה התבהרו פרטי המקרה: מחבל חמוש חדר לקיבוץ, דפק על דלת אחד הבתים וכשנפתחה - ירה כדור בודד בחבר הקיבוץ, ברח ונעלם. "סגרנו מיד את הכניסות ואת היציאות מהקיבוץ והתחלנו לסרוק", מספר אל"מ (מיל') בן-נר. "סרקנו את כל החדרים, בכל הבתים - אבל בלי תוצאות". לפתע, דיווח אחד מחברי הקיבוץ שהוא רואה את המחבל מסתתר מתחת למדרגות המובילות לבית שבו ביצע את הפיגוע. הלוחמים הגיעו במהרה והמחבל נורה ונהרג.
כאן הסתיים רק הפרק הראשון של הסיפור. מידע מודיעיני שהתקבל התריע על חוליית מחבלים נוספת שחדרה לישראל ומסתתרת באיזור. לוחמי "פלוגת החוף", יחד עם לוחמים מיחידות חי"ר נוספות, סרקו את האיזור בניסיון לאתרה. בין השאר נערכו חיפושים גם בכפר הנופש באכזיב. שם, הוטל איסור לפרוץ חדרים נעולים וההוראה היתה לסרוק חדרים פתוחים בלבד. החיפושים לא העלו דבר. שאלת הימצאותם של מחבלים נוספים נותרה פתוחה.

עוד באותו מדור

כוכב בודד

נושא ההגנה מפני טילים בליסטיים הטריד מסוף מלחמת-העולם השנייה את מנוחת מנהיגי המעצמות לקנדי, ג'ונסון וניקסון היו תוכניות, שעלו הרבה, אבל לא עלו יפה בשנת 1983 הודיע הנשיא רייגן על תוכנית מפורטת להגנה מפני מתקפת טילים התוכנית, שכונתה אז "מלחמת הכוכבים" וכללה תסריטים כמעט-דמיוניים על מראות ענקיות המיירטות קרני-לייזר מחוץ לאטמוספירה, עלתה למשלם המסים האמריקאי מיליארדי דולרים והסתיימה כפארסה מאז היו גם לבוש ולקלינטון תוכניות משלהם, אך גם אלה הסתיימו בלא-כלום התוכנית החדשה נקראת NMD ולמרות שהיא הרבה פחות שאפתנית ויקרה, הוויכוח על התאמתה לעולם החד-מעצמתי של היום הולך וגובר

לאן נעלמו 100 סקאדים?

האו"ם מעריך כי ברשות הטליבאן נמצאו כמאה טילי סקאד וארבעה משגרים - שנעלמו למרות הפיתוחים הטכנולוגיים והזהירות, שוב נפגעים רבים מאש ידידותית המפציץ האסטרטגי B-1B, שנחשב עד כה לכישלון גדול ויקר, מתגלה כמערכת קונוונציונלית מעולה במהלך ההתקפות על איזור המערות בטורה-בורה, חודש השימוש בפצצות דלק-אוויר