בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 145 (246) 01/06/02

כתבות

רן פקר - לא מה שחשבתם

זה לא עוד ספר של "טסתי, שיגרתי, הפלתי", כפי שמניחים משמו "נץ בשחקים" ומתמונתו של רן פקר בסרבל, המתנוססת על הכריכה. פקר לא דופק חשבון. הוא מספר על טייס שחזר לבסיס באמצע משימה בשטח אויב, על מפקד טייסת שביקש לעזוב את תפקידו במהלך מלחמת יום הכיפורים, על סגנו שהדיח ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים, על קרב-אוויר שניהל עם החבר של בתו, על אשתו וילדיו שנדדו עימו מבסיס לבסיס ומתפקיד לתפקיד מבלי שהיה שם מספיק כדי לסייע ולתמוך ועל הפרידה הטראומטית מחיל-האוויר על רקע פרשת השבוי הירדני. במשך כל השנים רכש פקר מוניטין של טייס קרב מצטיין, לוחם אמיץ ומפקד כריזמטי ונערץ וכפי שעלה בשרשרת הפיקוד כמטאור, כך סיים את שירותו בחיל-האוויר ככוכב נופל, בבת-אחת ובבדידות

דן סלע, צילום: רובי קסטרו

למה נץ? שאלתי את תא"ל (מיל') רן רונן (פקר), שהוציא בימים אלה את הספר האוטוביוגרפי "נץ בשחקים", המתאר קריירה של 27 שנים כטייס קרב ומפקד בחוד החנית של חיל-האוויר.
"את השם 'נץ בשחקים' בחרתי בדרך האלימינציה", הוא אומר, "מתוך רשימה של עשרה שמות שאספתי. הרגשתי שחייב להיות בזה שמיים, רקיע, שחקים, כי שם מתרחש הסיפור וחייבת להיות גם ציפור. רציתי להעביר בשם של הספר את תחושת הציפור, התחושה של הטייס הטבעי, לא זה שיושב בתוך גוש מתכת ומטיס אותו, אלא זה הטבעי, שהוא עצמו המטוס והוא בעצם הציפור. את הנץ בחרתי כי הוא התאים לי מבחינת התכונות - זריז, תוקפני, נחרץ ונחוש".
זריז, תוקפני, נחרץ ונחוש. ארבע התכונות האלה, בהן מאפיין פקר את הנץ ובעקיפין גם את עצמו, בולטות כמעט מכל אחד מהסיפורים הרבים המופיעים בספר עב-הכרס (555 עמודים), בו חוזר פקר לכל האירועים, הפרשות, האנקדוטות, המלחמות, המבצעים וההפלות, שחווה בשירותו הארוך בחיל-האוויר וגם לאחר-מכן בשירות החוץ, בזירה העסקית ובהתנדבותו הפעילה כיום בפרויקט הנוער שהקים, "צהלה".
רן פקר יוצא בספר רן פקר: תקיף, נחרץ, בוטח בעצמו, במעשיו ובהחלטותיו. יש כמה מקומות בספר, במיוחד אלה שמופיעים בהם הרבה סימני קריאה, שממש אפשר לשמוע את חיתוך הדיבור המפורסם של פקר. ויש כמה סיטואציות, שבעקבותיהן אפשר לראות את עשרות ואולי מאות הטייסים שרעדו ממנו מפחד, אבל גם העריצו את הסמכותיות שתמיד הקרין, את הביטחון העצמי ואת העקשנות הבלתי מתפשרת.
כמפקד טייסת, שלח את הטייס שלמה קאליש, כיום יזם היי-טק נודע, לשלושה שבועות בכלא בגלל עבירת בטיחות שביצע באוויר ושכמעט עלתה לו בחייו ואף סירב לבקשתו להיפרד מאשתו ההרה. אמו של קאליש צילצלה אז לפקר ובדמעות ביקשה רחמים על בנה. "בגלל אנשים כמוך סבלתי בשואה", אמרה לו האם, אבל פקר התעקש. מאוחר יותר גם סירב לבקשתו של מפקד חיל-האוויר להעניק לקאליש חנינה והוא ריצה את עונשו עד תומו. מצד שני, אותו פקר גם ביקר את קאליש בכלא פעמיים בשבוע.

"הפצע לא יבריא לעולם"

ההיסטוריה של רן פקר בחיל-האוויר היא ההיסטוריה של חיל-האוויר בתקופה בה עוצבה דמותו של החיל כפי שהוא כיום ובעיקר של שבע השנים העמוסות שהחלו בניצחון המזהיר של ששת הימים וסופן בקרבות האכזריים של מלחמת יום הכיפורים. פקר היה שם בכל אותה תקופה, כמפקד, כלוחם וכדמות שבעיני רבים מסמלת תקופה שלמה.
יליד כפר ויתקין, התגייס פקר לקורס-טיס מספר 18 במארס 1954. את ימיו הראשונים כטייס קרב עשה עוד במטוס עידן הבוכנה, הספיטפייר ומשם התקדם במהרה לטייסות הסילון, כאשר תמיד היה בקו הראשון של מערך הקרב. לתפקידי פיקוד בכירים הגיע בשנת 1965, כשקיבל את הפיקוד על טייסת המיראז'ים "העטלף", שבפיקודו סיימה את מלחמת ששת הימים ללא נפגעים. לאחר-מכן שימש מפקד בית-הספר לטיסה. בקיץ 1970, ביום בו נהרג שמואל חץ ז"ל, מפקדה הראשון של טייסת הפאנטומים "האחת" במהלך תקיפה בדלתא המצרית, נתבקש פקר להחליפו בפיקוד על הטייסת הפצועה. למרות שלא טס עד אז על פאנטום, קיבל פקר את התפקיד בשיאה של מלחמת ההתשה והוביל את הטייסת בשעתה הקשה ביותר. בשנת 1973 קיבל את הפיקוד על בסיס תל-נוף, הגדול בבסיסי החיל ובתפקיד זה שימש במלחמה הקשה ביותר - מלחמת יום הכיפורים.
במשך כל השנים רכש פקר מוניטין של טייס קרב מצטיין ("אייס" עם שבע הפלות של מטוסי אויב), לוחם אמיץ ביותר ומפקד כריזמטי ונערץ שיודע להוביל לוחמים לקרב (בהקדמה לספר מגדיר אותו מפקד חיל-האוויר, האלוף דני חלוץ, כאחד משני המפקדים היחידים שהיו לו בחיל-האוויר וחרתו בו דברים שיישא עימו לעולם). פקר סימל את כל מה שהיה יפה בחיל-האוויר של אותה תקופה - וגם את מה שהיום נוטים לראות כפסול, כמו תחרותיות יתר וביטחון עצמי מופרז.
כפי שעלה בשרשרת הפיקוד כמטאור, כך סיים פקר את שירותו בחיל-האוויר ככוכב נופל, בבת-אחת ובבדידות. בשנת 1979 הוא שב לישראל מלימודים בארה"ב, כשמובטח לו מינוי לתפקיד היוקרתי של ראש להק אוויר. אבל אז צצה ועלתה פעם נוספת פרשה מעברו, אותה הוא מגדיר כ"תיבת פנדורה". פקר מספר בספרו את "סיפור השבוי הערבי" באופן מפורט. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כשסייר עם הטייסת בשטחים שזה עתה נכבשו, פגש בשטח קצין ישראלי שהוביל אותו לשבוי ירדני, שנתפס על-ידי כוחות קרקע וסיפר כי הוא וחבריו הרגו טייס ישראלי שמטוסו הופל. פקר, הקצין ומתורגמן נסעו עם השבוי למקום שקט, באיזור נהר הירדן וביקשו לשמוע ממנו את הסיפור. בשלב מסוים, כותב פקר בספרו, החל השבוי לרוץ לכיוון מזרח והישראלים פתחו במירדף אחריו. פקר, שהיה מצויד באקדח, ירה לעברו שישה כדורים. לאחר מכן, מספר פקר, לא הצליחו הישראלים למצוא את הירדני והניחו כי הצליח לחצות את הנהר.
הפרשה הזאת רדפה את פקר במשך שנים, כשמלווה אותה החשד כי רצח את השבוי. בספר מתאר פקר שתי חקירות בעניין, שהסתיימו בסגירת התיק. החקירה השלישית, שנערכה על-ידי הפרקליט הצבאי הראשי כאשר פקר עמד לקבל את תפקיד ראש להק אוויר, הניבה שוב את המסקנה כי יש לסגור את התיק, אולם גם המליצה לשקול את קידומו של פקר. בשלב זה גילה פקר כי רבים מתוך המערכת הצבאית מפנים לו עורף.
הוא נאלץ לוותר על הקידום לראש להק אוויר וזמן קצר לאחר-מכן השתחרר מצה"ל, בדרגת תא"ל. "הפצע הזה דימם", הוא אומר על נסיבות עזיבתו את החיל, "אחר-כך הגליד. הוא לא יבריא לעולם".

לא דופק חשבון

זווית הראייה של פקר, אשר במשך שנים היתה דמותו כמעט שם נרדף לטייס ישראלי, אבל מצד שני סיים את דרכו בחיל-האוויר כ"אאוטסיידר" (בספר הוא מתאר כיצד בתקופת החקירה בעניין השבוי הירדני, אחד משכניו לשיכון הטייסים נוה-רום ברמת-השרון סירב לשוחח עימו על המדרכה בשכונה, מחשש שמישהו מבכירי החיל יראה אותו) - מעניקה לקורא אפשרות להציץ לסיפורים, שרבים אחרים היו מעדיפים להצניע. פקר לא דופק חשבון. הוא מספר על טייס שחזר לבסיס באמצע משימה בשטח אויב ועל מפקד טייסת שפחד לטוס. הוא תוקף בחריפות את עזר ויצמן, שבראשית הדרך היה עבורו מודל לחיקוי ואחר-כך סימל בעיניו את הפניית עורפה של המערכת אותה כל-כך אהב. והכל בצורה ישירה וגלויה, מבלי לנסות לייפות את העבר ולהתאים את העובדות למיתוס. מבחינה זאת, מדובר בספר ייחודי. ספר שנכתב על-ידי מי שהיה במשך שנים בלב-לבו של החיל ואהב אותו אהבת נפש, עד שלבו נשבר.
כשאני מבקש ממנו לתת לי דוגמאות לנחרצות ולנחישות בהן הוא מאפיין את עצמו כ"נץ", הוא מספר את הסיפור על גיורא רום (לימים אלוף), שקיבל את הפיקוד על טייסת סקייהוק שמפקדה נהרג, יומיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, מבלי שהיה לו קודם-לכן ניסיון בהטסת סקייהוקים. רום, שכבר הופל במלחמת ההתשה וישב בשבי המצרי, פנה לפקר, שהיה אז מפקד הבסיס וביקש לשחרר אותו מהפיקוד על הטייסת. פקר מספר, כי באותו יום ציוות עצמו רום לתקיפה במצרים, בדיוק באותו מקום בו הופל מטוסו כמה שנים קודם-לכן ומראות המלחמה גרמו לו להרגיש שהוא לא מסוגל להמשיך. פקר סירב לקבל את הבקשה והורה לרום לחזור לטייסת. "חשתי כי יש לי זכות מוסרית לדרוש מגיורא לחזור לטייסת ולהמשיך להילחם, תוך התעלמות מהסיכון האישי הכרוך בכך.
"להגיד למפקד טייסת להמשיך לטוס אחרי שהוא אומר שקשה לו - זה קשה מאוד", ממשיך פקר. "אבל יכולתי להגיד לו את זה, כי אני עשיתי את זה לעצמי. כשפיקדתי בהתשה על טייסת 'האחת' והמצרים רצחו את גולדווסר (הנווט משה גולדווסר ז"ל, שנטש את מטוסו מעל מצרים ונרצח בידי כפריים), ידעתי שמסוכן לצאת לגיחות מבצעיות ללא ניסיון על המטוס, אבל ידעתי שצריך לבצע את המשימה. אמרתי לעצמי אז בדיוק את מה שאמרתי שלוש שנים לאחר-מכן לגיורא. זו הזכות המוסרית שלי לבקש מאחרים את מה שדרשתי מעצמי".
את אותה נחישות ונחרצות הפגין גם במלחמת ששת הימים, כשהדיח את סגנו, איתן כרמי, לאחר שזה קרא תיגר על מנהיגותו בשעת מלחמה. זה קרה ביום הראשון למלחמה, כשפקר חזר מהמטס השני וציוות עצמו להוביל גם את התקיפה במטס השלישי. "איתן הזדקף באחת", כותב פקר, "פנה לעברי ופלט בקול רם: 'זה לא פייר. אתה טס כל הזמן ואותנו אתה דופק ומשאיר על הקרקע!'". הדברים נאמרו באוזני מספר טייסים שנכחו באותה שעה בחדר המבצעים. פקר מספר כי מיד לאחר מכן זימן את כרמי לחדרו והדיח אותו מהטייסת. זה היה היום הראשון למלחמה. זמן לא טוב, לכל הדעות, לוותר בו על סגן-מפקד טייסת. "מצד אחד הרגשתי נהדר עם העובדה שיש מישהו שמוכן לומר לי בפנים מה שהוא מרגיש", אומר פקר, "אבל טייסת במלחמה זה לא קיבוץ, אין מקום לסימפוזיון. ברגעים כאלה אתה חייב להיות נחוש. מפקד - כל עוד הוא אוטוריטה מבחינה מבצעית - צריך לדעת לקבל החלטות". שלוש שעות לאחר-מכן, מספר פקר, ביקש כרמי לחזור לטוס. פקר הסכים.

החלטה של רגע

הנחישות הזאת מאפיינת גם את סיפורו של יעקב, סמ"ט א' בטייסת סקייהוק בתל-נוף, במהלך מלחמת יום הכיפורים. בדרך לתקיפה בשדה-התעופה אל-מאזה בסוריה הודיע יעקב שיש לו תקלה וחזר לבסיס. פקר, אז מפקד הבסיס, שמע את ההודעה כשהיה באוויר ומספר על המתח הרב שאחז בו באותו רגע. מיד לאחר שנחת, מיהר לטייסת הסקייהוק כדי לראות אם יעקב הצליח לחזור בשלום.
"בפתח בניין הטייסת עצרתי בחריקת בלמים וזינקתי במעלה המדרגות בדפיקות לב מוגברות", כך פקר בספר. "והנה, פטה מורגנה! מולי, בקצה המרפסת, יעקב בכבודו ובעצמו יוצא מהמועדון, בידו האחת כוס שוקו מהבילה והשנייה אוחזת בסנדוויץ' גבינה מעוטר בפלחי עגבניה. נעצרתי. רגלי נתקעו במקום.
"יעקב התקרב אלי בצעד קל ובחיוך שמח.
"'אתה בסדר', פלטתי נבוך.
"'בהחלט. למה?', הוא התפלא.
"'שמעתי אותך ברדיו מעביר את ההובלה למספר שלוש לפני תקיפת אל-מאזה וחוזר הביתה. הייתי בטוח שנפגעת קשה ושאיבדנו אותך', אמרתי לו בקול ברור והמתנתי בפה פעור לתגובתו.
"'כן, שמעתי מכה בחופה...', הוא אמר והשפיל מבט.
"שמעת בסך-הכל מכה בחופה והחלטת לחזור הביתה, דקה לפני המשיכה לתקיפה, כשאתה נוטש את שלושת בני המבנה שלך?'"
פקר הוביל את יעקב לחדרו של מפקד הטייסת והודיע לו כי כל זמן שהוא, פקר, משרת בחיל-האוויר, יעקב לא יפקד על לוחמים. כך, בעיצומה של המלחמה, בהחלטה של רגע ובאיבחה אחת, קטע פקר את הקריירה הפיקודית של סמ"ט א' בטייסת הסקייהוק.
"אני ביצעתי 203 גיחות צילום במיראז'", אומר פקר. "כשאתה טס במטוס כזה מערבית לקהיר, עם מנוע צרפתי אחד, אתה שומע לפעמים חריקות במנוע ורעשים בחופה. אבל גיחה מבצעית לא מפסיקים עד שנגמר לך המטוס. ולכן, בלי להעליב, אמרתי לו שכל עוד אני מפקד בחיל-האוויר, אעשה מאמץ שהוא לא יפקד על לוחמים.
"המפקד חייב להיות בראש החץ, עם הסטנדרטים הגבוהים ביותר. לא מכל אחד אפשר לבקש לעמוד בסטנדרטים האלה, אבל במצב הזה, המפקד יכול לדרוש מכל אחד מפיקודיו לפי רמתו. הקונץ בפיקוד הוא להתאים לכל אחד את הסטנדרט שלו. דוגמה: כל ערב אנחנו מראים בטייסת את הסרטים של קרבות-האוויר. נאמר שמישהו עבר מיגבלת קירבה. טייס אחד אני שולח לכלא על דבר כזה. לטייס אחר אני אומר 'שים לב'. למה? כי הטייס השני הוא אחד שתמיד נשאר רחוק והפעם הוא סוף סוף התקרב. לכן צריך את הטייס הזה לעודד. לכל אחד לתת את היחס המתאים לו".

"תרגיל מנהיגות לגיטימי"

רן פקר זה גם תחרותיות. ניכר בו שהוא מודע היטב ליכולתו הגבוהה כטייס והוא גם לא יחמיץ הזדמנות להפגין אותה. "כל היופי בתוך טייסת וגם בין טייסות דומות, הוא התחרותיות. זה נותן את האווירה, אבל רק כל עוד זה במסגרת התחרות הפרודוקטיבית. בזמנו היה לוח הפלות במועדון של כל טייסת וליד כל טייס היו נקודות - נקודה אדומה אם הפלת ונקודה שחורה אם הופלת. אני הייתי בעד זה, אבל אחר-כך ביטלו את המנהג הזה, בגלל שאמרו שזה גורם לטייסים להשתולל".
בספר מתאר פקר את הגעתו לטייסת "העטלף", עם קבלת הפיקוד עליה בשנת 1965. פקר כבר היה אז טייס קרב מצטיין, שסגולותיו היו ידועות בקרב הפורום המצומצם של טייסי המיראז'. הוא היה הטייס הראשון שעשה סולו על מיראז' במסגרת קורס ההסבה הראשון למיראז' בישראל וקיבל את הפיקוד על טייסת "העטלף" כשמאחוריו ניסיון מבצעי עשיר כטייס וכמוביל. מיד לאחר שקרא את תיקיהם האישיים של פיקודיו החדשים, ביקש מסמ"ט ב' של הטייסת, האחראי על איוש הטיסות, לשבץ אותו בקרבות-אוויר בודדים מול כל טייסי הטייסת. לא כולם אהבו את הרעיון. אריה אורבך, שהיה סמ"ט א', התקומם מול מה שנראה בעיניו כמבחן. לדברי פקר, המטרה לא היתה לבחון את הטייסים, אלא להתרשם מהם בצורה הכי בלתי אמצעית שיש - אחד על אחד ובאוויר.
האם יתכן שחלק מהעניין היה גם להראות להם מי אתה ומה אתה שווה?, אני שואל אותו. "לא הייתי צריך להוכיח את עצמי", אומר פקר, "כולם הכירו אותי. צריך לזכור שהיעד שלי כשהגעתי לטייסת, היה להעלות את רמת הטיסה. קרב-אוויר בודדים הוא הדבר האיכותי. כאן נבחנת רמת הטיסה. אני נתתי לכל אחד מהטייסים להוביל, הוא היה מתדרך אותי, אחר-כך ביצענו שלושה קרבות-אוויר, לא חשוב מי מנצח ואז אני רואה אותו מוביל לנחיתה ומתחקר. אולי הם נלחצו מזה, אבל עובדה שזה שבר את הקרח. וזה היה תרגיל מנהיגות לגיטימי".
קו מקשר עובר בין קרבות-האוויר שערך נגד טייסי "העטלף" בשנת 1965, לבין הקרב שערך, ביוזמתו, למעלה מעשור לאחר-מכן. מבחינה אנושית, זה אולי אחד הסיפורים המדהימים ביותר בספר והוא מתרחש בתקופה שבה למד פקר לתואר שני באוניברסיטת הרווארד בארה"ב. בתו, אורית, שירתה אז בחיל-האוויר כסמלת מבצעים והכירה טייס קרב צעיר בשם אבי מאור. כשדיווחה להוריה בבוסטון על החבר החדש, החליט פקר לעשות מעשה, שכל בחור שהתנסה במיפגש ראשון עם אביה של חברתו, מצטמרר ממנו.
"בביקורי הבא בארץ", כך פקר בספר, "תיכננתי לטוס בטייסת בה שירת באותו זמן החבר של אורית. כשהגעתי לטייסת נפגשתי עם שלמה אגוזי, מפקד הטייסת, לשיחת עידכון קצרה. לקראת סיומה סקרתי את רשימת הטייסים התלויה על הקיר. 'שמע', אמרתי לשלמה, 'אני רוצה לבצע קרב-אוויר בודדים נגד אחד הבחורים הצעירים. למשל, נגד אבי מאור'".
וכך מתאר פקר את הפגישה הראשונה עם בחיר-לבה של בתו, שלימים הפך לבעלה ואבי ילדיה: "מבערים מלאים, חליפה קרובה ותחילת קרב-אוויר תוך תימרון חריף, מהירויות גבוהות וג'י על המיגבלה. לאחר זמן מה הידרדרנו לגובה נמוך, מהירויות מיגבלתיות, תרגילי מספריים וחליפות קרובות. ביצענו שלושה קרבות-אוויר בודדים אחד אחרי השני. חשתי לאות מה, לאחר שלא טסתי תקופה ממושכת והסרבל שלי היה רטוב מזיעה, אך הלב נמלא סיפוק. אבי הצעיר, טייס קרב בכל רמ"ח איבריו, לא ויתר".
פרט אחד שחסר בתיאור המפורט הזה, הוא מי ניצח בקרב - האב או החבר של הבת. "לא הכנסתי את זה לספר", אומר פקר. "וגם לא היתה לזה חשיבות בעיני. בוא נגיד שאחד הוא ניצח ואחד אני" - גירסה מתחמקת מעט לאור העובדה שנערך גם קרב נוסף, שלישי.

משפחה בצל הסכנה

הספר מעניק לקוראים הזדמנות נדירה להציץ לתוך חייה של משפחת פקר, שחיה במשך שנים בצל התפקידים התובעניים של אבי המשפחה והחשש המתמיד מפני אסון. באומץ רב ולפעמים גם בחושפנות מפתיעה, מתאר פקר את הדינמיקה המשפחתית. הוא מתאר את המתיחות בינו לבין חרותה, אשתו לשעבר, בתקופות קשות, דרמטיות, של סכנת החיים המתמדת והמעבר הבלתי פוסק מבסיס לבסיס ומתפקיד לתפקיד. הדברים בולטים במיוחד בימים הראשונים לפיקוד על טייסת "האחת", שפקר הפך למפקדה לאחר ששמואל חץ ז"ל, מפקד הטייסת הנערץ, נהרג במהלך תקיפה במצרים.
ביום בו חץ נפל, משפחת פקר היתה עם מזוודות ארוזות, לקראת יציאה לשנה ללימודים באנגליה והזדמנות נדירה לבלות שנה כמשפחה נורמלית. פקר קיבל על עצמו את המשימה להחליף את חץ בלי להתייעץ עם איש, גם לא עם אשתו. הנסיעה לאנגליה בוטלה. בימים הראשונים בטייסת הפאנטומים בחצור שהה פקר בטייסת כמעט 24 שעות ביממה, כשהוא לוקח על עצמו משימה כמעט בלתי אפשרית של הנהגת טייסת פצועה, כאשר הוא עצמו מעולם לא הטיס קודם-לכן את מטוסה - הפאנטום. ימים אחדים לאחר כניסתו לתפקיד, ספגה הטייסת מהלומה נוספת, כשמטוסם של יגאל שוחט ומשה גולדווסר הופל - שוחט נשבה וגולדווסר ז"ל נרצח באכזריות על-ידי כפריים שתפסו אותו על הקרקע.
האווירה בשיכון המשפחות של בסיס חצור היתה קשה ופקר לא מצא זמן להיות עם משפחתו במעבר לבית החדש. כשהיה חוזר הביתה בלילה, היה מבחין - לילה אחר לילה - שהארגזים שהגיעו מהבית הקודם, בחצרים, טרם נפרקו. "האווירה הכללית הקשה השפיעה עליה עמוקות", מתאר פקר בספר את שעבר על אשתו באותם ימים. "ברגישותה הרבה היא קלטה וספגה מיד את החרדה שאפפה את נשות חצור. ההזדהות עם רנה חץ (אלמנתו של שמואל ז"ל) ואסתר עיני (שבעלה מנחם נפל בשבי) היתה כה חזקה, עד שחרותה הגיעה למסקנה שצפוי לה גורל דומה, על כן לא מצאה כוח נפשי להתמודד עם פירוק הארגזים".
"חרותה היתה אשה לדוגמה", אומר פקר היום. "היא נתנה גיבוי מלא במשך כל השנים. בתקופה של 'האחת' הבנתי אותה ולא הוכחתי אותה על עניין הארגזים. אחרי שקורה דבר כמו הנפילה של גולדווסר ושוחט, אי אפשר לבוא לשיכון ולסדר בית חם".
פקר מביע בספר צער על ההחמצה של חוויית האבהות, על חשבון ההשקעה העצומה בשירות הצבאי. "אני מצדיע לילדים שלי כשאני רואה איך הם מגדלים את הילדים שלהם. אנחנו לא היינו הורים פחות טובים, אבל זו היתה תקופה אחרת. כשהבן שלי עלה לכיתה ה', הוא עשה את זה בבית-הספר החמישי שלו. כל פעם עברנו דירה. והכוננויות האלה, הרפידים הזה, היה אז עומס מבצעי אדיר. לא היה זמן למשפחה. רק כשנסענו לפו"מ של המארינס בארה"ב, הרגשתי בפעם הראשונה שגיליתי את הילדים. זו היתה תחושה קשה לגלות מה החמצתי. אני מאוד מצטער על כך היום. אבל למרות זאת, אני נמצא היום עם הילדים שלי ביחסים מאוד קרובים. בדקות שהייתי איתם כשהיו ילדים, שידרתי אהבה וחום והם קלטו את זה".
פקר, כך עולה מהספר, היה נשוי לחיל-האוויר וכשהתפרקו נישואיו לחיל-האוויר, התפרקו גם נישואיו לאשתו. לפני 15 שנים החליטו רן וחרותה פקר להתגרש. הם סיפרו זאת לשלושת ילדיהם, אורית, זהר ומיכל. הילדים, שכבר היו אז בוגרים, ביקשו מההורים לשקול פעם נוספת את רעיון הגירושים וגם אם אכן זה סופי - להמשיך ולהתגורר יחד בבית בלי לספר לאיש על הפרידה. וכך היה. רן וחרותה התגרשו, אך המשיכו לגור יחד באותו בית במשך שנתיים, כאילו דבר לא קרה. רק ערב נסיעתו של רן ללוס-אנג'לס, לשמש כקונסול ישראל, פירסמו את העובדה שהתגרשו.
במידה מסוימת, הספר הוא חשבון נפש עם שתי מערכות היחסים הללו, שכמעט 30 שנה התנהלו במקביל - חיל-האוויר והמשפחה. ובכל זאת יש הבדל. כשרן וחרותה פקר יצאו מהרבנות מיד לאחר שנחתם הסכם הגירושים, הם הלכו לשתות קפה במסעדה קטנה בדיזנגוף. "כעבור שעה", כותב פקר בספר, "נפרדנו לשלום ופנינו לדרכנו החדשה, כל אחד לחוד". לעומת זאת, כשנפרד פקר מחיל-האוויר, במעמד הפרידה עצמו, הוא פרץ בבכי עז ובלתי נשלט. פקר, שמעיד על עצמו שמעולם לא בכה בלוויות של חבריו ושתמיד שלט ברגשותיו, לא הצליח ברגע ההוא לעצור את הדמעות.

פרויקט צהלה

את הספר מקדיש פקר ל-12 נערים שריגשו אותו ואולי גם שינו את השקפתו על העולם - הנערים הראשונים של פרויקט צהלה.
פרויקט צהלה הוא מפעל אישי של פקר, שהחל כאשר ביקש לעבוד בהתנדבות עם בני נוער. הוא קיבל תחת חסותו 12 נערים בני 14 מבית-הספר עירוני ז' ביפו ויצר עימם קשר אישי הדוק. "נערים כאלה לא הכרתי", הוא אומר. "לא היו כאלה במקום שבו גדלתי. יש להם ברק בעיניים, תום וכנות, לויאליות ללא גבול ופתיחות. במשך ארבע שנים סיפרתי להם את סיפור חיי".
בתום ארבע שנים ניגשו כל התריסר לבחינות בגרות והתנדבו ליחידות קרביות בצה"ל. פקר, מרוצה מהצלחת הפרויקט האישי שלו, החליט להרחיב את המעגל ופנה לכל מי שהוא מכיר בהצעה ללכת בדרכו. 160 חברים השיבו בחיוב וכיום מקיף הפרויקט למעלה מ-700 נערים ונערות, שפועלים במסגרת קבוצות בכל רחבי הארץ. מעין תנועת נוער חדשה, המבוססת כולה על התנדבות אישית.

עוד באותו מדור

טסים עמוק פנימה

בשנים האחרונות, על רקע התגברות האיומים ממדינות עימות רחוקות, פיתח חיל-האוויר את תחום התקיפה בעומק שטח האויב. מדובר במשימות מורכבות המתבצעות באזורים רבי איומים, הרחק משטח ישראל. לשם כך נוצרה סדנה מיוחדת, המדמה תקיפה כזו עד לאחרון הפרטים. התמודדות עם מטוסי יירוט עוינים וסוללות טילי קרקע-אוויר, חישובי דלק ונתיבי טיסה - כל אלו מתורגלים במסגרת "סדנת עומק". כתב הבטאון ליווה את הסדנה מזווית הראייה של "טייסת הסילון הראשונה", טייסת F-16

כרעם ביום בהיר

לכאורה, כל מה שניתן לספר על מבצע "מוקד" - מבצע הפתיחה של מלחמת ששת הימים - כבר סופר. עשרות אם לא מאות מאמרים וספרים נכתבו בישראל ובשאר העולם על המבצע. דני שלום, חוקר התעופה, מפרסם בימים אלה ספר חדש על מבצע "מוקד", המסכם תריסר שנות מחקר בנושא ומגלה, כי יש עוד מה לספר