בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 200 01/09/11
מוצגים בפניכם תקצירים משלוש הכתבות הפותחות של כל מדור. את הגיליון הנוכחי ניתן יהיה לקרוא כשהגיליון הבא יצא.

לגליון זה מצורף לוח שנה חגיגי

כתבות

40 שנה בלי טייס

תגיות: טייסת "המל"טים הראשונה" , מערך הכטב"ם , כטב"ם

לא רואים אותם, לא שומעים אותם והם לא מפורסמים כמו F–15 או F–16, אבל כבר ארבעה עשורים הם איתנו, שומרים מלמעלה. טייסת "המל"טים הראשונה" חוגגת 40 להקמתה ולכניסת הכטב"מים (כלי–טיס בלתי מאויישים) לחיל–האוויר. היש הזדמנות טובה מזו להזכיר כמה נקודות ציון מרתקות?

יובל שוהם ומאי אפרת צילום: ארכיון הבטאון וטייסת "המלטים הראשונה"

אם תעצרו ברחוב עובר אורח מזדמן ותשאלו אותו "מה ישראלי בעיניך?", הוא ודאי יענה שחומוס (שהגיע מלבנון), או פלאפל (שבא ממצרים) ואולי דווקא יהיה גאה בחוצפה הישראלית שהביאתנו עד הלום.
אבל אם יתברר שפלוני הוא איש צבא זר מארה"ב, קנדה, צרפת, גרמניה או אפילו מברזיל וטורקיה, אולי תקבלו תשובה אחרת, מפתיעה במקצת: מה שישראלי בעיני, זה כטב"ם. ככה זה כשישראל היא מעצמת כטב"מים עולמית, שנייה רק לארה"ב והתעשיות הישראליות מוכרות כטב"מים לחילות-האוויר הזרים.
רק בשנים האחרונות חדרו הכטב"מים בצורה מאסיבית לתודעת הציבור הישראלי, אבל תאמינו או לא, כבר 40 שנה הם איתנו ועם טייסת "המל"טים הראשונה" שחוגגת, ניחשתם נכון, 40 שנה להקמתה.

"כמה רחוק אפשר"
כבר בשנות ה-60 עלה הרעיון להטיס כלים בלתי מאוישים. המחשבות שנזרקו במטה חיל-האוויר, נשארו בגדר שרטוטים והמריאו רק בדמיונם של כמה מאמינים. רק לאחר מלחמת ששת הימים ובמהלך מלחמת ההתשה החלה הוצאת הטייס מהקוקפיט להיראות הגיונית יותר וכאן נכנס לתמונה סא"ל (מיל') שלמה ניר, אז טייס קרב שסיים זה עתה את לימודיו בטכניון ומי שיהפוך למפקד הראשון של טייסת "המל"טים הראשונה".
"חיכיתי לתפקיד טוב, שיתאים לציפיות שלי כטייס ומהנדס", הוא מספר. יום אחד בשנת 1970, מיד אחרי שירד מטיסה, התבקש שלמה לפשוט את הסרבל, לעלות על א' ולהגיע במהירות למפקדת החיל.
"סגרו אותי בחדר במטה ואמרו לי שזה נושא סודי ביותר, שזה לא יוצא מפה", הוא נזכר, "סיפרו לי שמדובר במטוסים בלתי מאוישים שמטרתם המרכזית היא לבצע צילומים".
כטייס קרב, היו רגשותיו מעורבים. "היום אני לא יכול להגיד שהאמנתי ביכולת הזו, אבל הייתי מוכן לקחת את ההזדמנות ולראות כמה רחוק אפשר להגיע עם זה".
עד מהרה, נחתם חוזה עם חברת "טלדיין ראיין" שהתחייבה לספק תוך כשנה כטב"ם בעל יכולות צילום בגבהים שונים, מערכות ניווט ומערכת עקיבה אלקטרונית. בינתיים נשלחו אנשי הטייסת הטרייה שנבחרו בקפידה למפעלי החברה בסן דייגו.
"נראה שהם עשו חיים אבל גם למדו מפעם לפעם", מחייך שלמה, "האמריקאים עשו את העבודה ואנחנו למדנו מהם תוך כדי פעולה. עד סוף יולי 1971 הם גמרו את כל הבדיקות הקרקעיות והחלו לשלוח את המטוסים ארצה".
כיאה למטוסי צילום זכו המל"טים הראשונים לשם "מבט" והוצבו לסירוגין בבסיס הקבע בפלמחים ובמרכז הפעילות בבסיס רפידים בסיני. מלבד המטוסים, דאגו לשלוח מסן דייגו גם מספר מומחים שימשיכו לסייע למערך בהתהוות.
גיחת הצילום הראשונה נערכה שלא כמתוכנן בחודש ספטמבר של אותה השנה. לאחר הפלת הסטרטוקרוזר ("ענק") מזרחית לתעלת סואץ, הצליח "מבט" להביא תמונה עדכנית על מיקום סוללות הטילים.

"כולם היו בני"
עוד לפני מלחמת יום הכיפורים תרגלו אנשי הטייסת הפעלה של כטב"ם נוסף: "תלם". מדובר במטוס סילון קטן מימדים, המשוגר בעזרת רקטות משני צידי הגוף. כאשר שוגרו בקבוצה, דימו התלמים מבנים של מטוסי קרב שהטעו את מערכות הטילים של האויב.
"השימוש בהם הגיע מהר משחשבנו. המלחמה תפסה אותנו, כמו את כל עם ישראל בהפתעה", מודה שלמה. "ביום שבת קיבלנו את ההודעה שמתוכננת תקיפה בסוריה למחרת באור ראשון".
מכיוון שאנשי המילואים המתורגלים בהפעלת התלמים לא הגיעו, התייצב שלמה באתר הפריסה בדלתון יחד עם אנשי ה"מבט" שמעולם לא עבדו עם הכטב"ם החדש. "התחלתי ללמד את החבר'ה בשטח איך להעמיד משגרים, איך לחבר והתפללנו שהכל יהיה בסדר".
הספירה לאחור החלה: שלוש, שתיים, אחת והתלמים משוגרים לעבר סוריה, כשעיני המפעילים עוקבות אחריהם ומצפות לטילים שיבלעו את הפתיון ובכך יפנו נתיב לתקיפת מטוסי חיל-האוויר.
"דבר כזה לא ראיתם", מבטיח שלמה בחיוך, "פתאום עולים לאוויר מעל 20 טילים וכשהם מתרוממים, השמש מכה בהם ורואים את הצבע הכסוף של הטיל מול השובל הלבן מאחוריהם. חלקם אפילו פספסו את התלמים ופגעו אחד בשני. פעם ראשונה שזה קורה בהיסטוריה".
ואומנם, הדקות עוברות אך מטוסי הקרב אינם נראים באוויר. שלמה המופתע, ממהר להתקשר לאלוף (מיל') אביהו בן נון, ראש מחלקת המבצעים דאז. "הרמתי אליו טלפון ואמרתי לו שהעסק עובד ואז אני רואה אותו בעיני רוחי דופק את היד על הראש ואומר לי: 'שלמה, אל תשאל, כל החיל עובד במצרים ושכחנו להגיד לך'".
בהמשך המלחמה שוגרו "תלמים" מסיני כהקדמה למבצע תקיפה לאורך תעלת סואץ ו"מבטים" ביצעו גיחות צילום רבות בזירות שונות, אך טעמו של השיגור הראשון נצרב.
"ביום הכיפורים הסד"כ שלנו היה קטן מאוד, היינו טייסת שלא הפריעה לאף אחד והאחרונה שחשבו עליה כשנשארה בצפון. היום המל"טים פועלים ביום ובלילה ומשדרים בזמן אמת", מחיך שלמה, "יש לי הזכות להגיד שהמורשת של הכטמ"בים מתחילה ממני. יש בכך סיפוק אדיר, זה לא עוזב אותי. איך אומרים? כולם היו בני".

טייסים על הקרקע
כשסא"ל (מיל') דוד ארז קיבל את הפיקוד על הטייסת ביולי 1981 היו לה כבר ארבעה סוגי כטב"מים למטרות שונות, אתרי פריסה קבועים ושמונה מפעילי פנים (מפעילי קרון) אבל הקשיים נמשכו.
"חיל-האוויר לא כל-כך ידע איך להתייחס אלינו", מודה ארז. "כמובן שהיה ברור לכולם עד כמה הכטב"מים חשובים, אבל ההגדרות לא היו ברורות. למשל, לא היה ברור כיצד יש להתייחס לכטב"ם 'זהבן' והאם להורות לו להישאר בשטח כשמטוסי הקרב נכנסים, או לפנות אותו. בסוף החליטו להתייחס אליו כמטוס 'שקוף' והוחלט שבגלל שהוא קטן אז אין סיבה שיתנגשו בו".
אבל איך משתמשים בכטב"מים? "לא היה תו"ל מסודר. אנחנו פיתחנו אותו, כל יום המצאנו משהו חדש. דחפנו הרבה דברים ונושאים חדשים ובחיל התעניינו כל הזמן אילו יכולות יש לנו ומה אנחנו מסוגלים. השתתפנו בהמון תרגילים ואימונים של חיל-האוויר והוכחנו את היכולות".
לפני שהגיע לטייסת, היה סא"ל (מיל') ארז טייס פאנטום. איך התמודד עם תפקיד המבוצע מהקרקע? "שמחתי מאוד. זה תפקיד מכובד מאוד ומעניין מאוד". המפעילים היו כולם אנשי צוות-אוויר שהפסיקו לטוס בין אם מסיבות שלא תלויות בהם, כגון פציעות ובין אם מסיבות אחרות, כגון כישורי טיסה לא מספקים.
"תראה, שאומרים לטייס שהוא לא מספיק טוב להמשיך לטוס הוא לא מאושר", מודה ארז. "אבל הזהבנים שרק החלו להיקלט אצלנו ושידרו לראשונה תמונת מודיעין בזמן אמת, בהחלט הרימו את המורל. לפני שהם הגיעו אנשים לא הבינו ואמרו 'מה זה הצעצועים האלה, זו לא טיסה אמיתית' אבל כשנכנסו הזהבנים היה מעניין יותר וגם קשה מבחינת המאמץ והעומס. מי שהיה בטייסת אהב את הדברים שעשינו ומצא בהם גאווה ועניין".
עד הסוללה האחרונה
כשהוצגה לארז תוכנית "אורנים הקטנה" שדיברה על כניסה של 40 ק"מ לשטח לבנון, היה ברור לו שזה לא ייגמר בזה. "סתם ניחוש", הוא אומר. עם תחילת המלחמה פרסה הטייסת למספר אתרים בצפון הארץ וארז דילג מקרון לקרון, מאתר לאתר.
"שיגרנו 'תלמים' כל הזמן ואפילו גילינו סוללת SA-6 מסוג חדש, שהמודיעין לא הכיר קודם. הזהבנים עבדו נון סטופ, אמנם רק ביום כי לא הייתה קיימת מצלמת לילה, אבל מתחנו את הזמן כמה שיותר".
לטייסת היה חלק משמעותי במבצע "ערצב 19", בו הושמד מערך הטק"א הסורי בבקעת הלבנון על-ידי מטוסי הקרב של חיל-האוויר. מטוסי "זהבן" ו"מבט" אספו מידע מקדים על הסוללות ומיקומן וכטב"מי "תלם" פתחו את המבצע במטס ראשוני, שנועד להטעות את הסוללות. התלמים נראו במכ"מים של הסוללות הסוריות כמטוסי קרב, בתגובה שוגרו לעברם טילים שגרמו לחשיפת מיקום הטק"א הסורי.
מעבר לאיסוף המודיעין, עסקה הטייסת בהכוונת כוחות קרקעיים ודיווח על תנועת כוחות האויב. במקרה אחד עקבה הטייסת אחרי ארבע סוללות SA-8 בסוריה.
"הם כנראה שמעו את הזהבן אז הם התחילו לברוח ולהתחבא בכל מיני מקומות", נזכר ארז. "עקבנו אחריהם, דיווחנו למטוסי הקרב איפה הם ואחרי התקיפה דיווחנו שהן הושמדו".
כמעט 30 שנה אחרי, ארז מתרפק על התקופה. "זה היה קטע מעניין מאוד בחיים שלי ואני זוכר אותו הרבה יותר מהשנים שהייתי טייס פאנטום. בטייסת הפאנטומים היו דברים מעניינים וגיחות מיוחדות אבל הייתה שגרה. בטייסת 'המל"טים הראשונה' הייתה כל הזמן אינטנסיביות פנטסטית, תהליכים של בניית הכוח, הטמעת מערכות חדשות ועבודה מבצעית ענפה".

"להיות גמישים"
לסא"ל הראל, מפקד הטייסת באינתיפאדת אל-אקצא והיום רע"ן במטה החיל, היו בסך-הכל שבועיים של חפיפה. הוא נקרא לדגל באוגוסט 2003 כשאינתיפאדת "אל-אקצא" כבר נמשכת שנתיים.
נווט הקרב מעולם לא נגע בכטב"מים ולא הספיק לעבור הסמכה למטוס "כוכב לבן" (סרצ'ר 1 ו-2) שהפעילה אז הטייסת, כשהסתיימה החפיפה הקצרה-מדי שלו. "באותה תקופה הייתה 'תהדייה' (הפסקת אש) בין ישראל לארגוני הטרור", נזכר סא"ל הראל. "נכנסתי לתפקיד ביום ראשון וביום שלישי התפוצץ קו 20 בירושלים והכל נגמר. לא היה זמן לכניסה מסודרת לתפקיד כמו שהבטיחו לי".
הטייסת, שכבר הייתה עמוק בפעילות מבצעית שוטפת, נכנסה שוב לכל גזרות הלחימה: איו"ש, עזה וגם לבנון. "כמעט ולא הפסקנו לטוס", אומר הראל. "אספנו מודיעין וכל לילה ליווינו את הכוחות הקרקעיים בפעילות המבצעית".
הטייסת השתתפה באירועים קצת פחות קונבנציונליים, כמו זה שאירע במאי 2004, כאשר התפוצצו שני נגמ"שים של צה"ל ברצועת עזה ו-13 לוחמים נהרגו. "ליווינו את הכוחות גם בכניסה שלהם לרצועה וגם אחר-כך, חיפשנו בשטח וסייענו באיתור".
אחת הפעילויות העיקריות בהן עסקה הטייסת במהלך האינתיפאדה היו הסיכולים הממוקדים. הפעילות הזו לא הייתה זרה לטייסת. עוד בשנת 1992 השתתפו כלי-הטיס שלה בחיסולו של מזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי: עקבו אחר שיירת כלי-הרכב, הכווינו את מסוקי הקרב לרכבו של מוסאווי ודיווחו לאחר התקיפה על תוצאותיה.
סא"ל הראל מסרב להרחיב: "השתתפנו בכל סיכול ממוקד ששמעת עליו". הוא מבהיר עד כמה השתדל צה"ל להימנע מפגיעה בחפים מפשע. "עשרות פעמים היו החלטות שלא לבצע ברגע האחרון, כי יש סיכוי שחפים מפשע ייהרגו. רוב הזמן לא מבצעים מהסיבה הזו. המחבלים, מצידם, מנצלים את זה: ראינו אותם בורחים מהבית עם שלושה ילדים ביד. יש אינסוף מקרים של ניצול האוכלוסייה האזרחית למטרת פעילות חבלנית".
אז מה עוד היה לנו באותה תקופה? טיסה מבצעית ראשונה של השובל ("33 שעות באוויר. קפצנו מ-10-15 שעות טיסה ל-30-50"), פרידה ממטוסי ה"זהבן" וה"שדמית", שיתוף פעולה שהולך ומתהדק עם הירוקים ("בפעם הראשונה ירדו מפעילי כטב"ם שלנו אל החפ"קים בשטח וישבו שם תחת המח"ט. היום זה מעוגן בפקודות"), ותורת לחימה שהולכת ומתהדקת, אבל בעיקר- משתנה כל הזמן.
"התו"ל שהיה טוב אתמול בלילה כבר לא טוב למחר", מבהיר סא"ל הראל. "ככה זה עולם הכטב"ם. אתה לא יודע להגיד מה יצטרכו בעוד שנה וצריך להיות גמישים ולשמור על הפוטנציאל".

מעזה ללבנון
סא"ל עידו לא צריך להרחיק לכת כדי להתעדכן במתרחש בטייסת "המל"טים הראשונה". הוא יושב בפלמחים, בתור מפקד בית-הספר לכטב"ם ומפקח מקרוב על דור המפעילים הבא. מדי פעם הוא גם מתפנה לספר להם כמה מור"קים מהטייסת, חלקם מהתקופה בה שירת בה כסגן מפקד הטייסת, במלחמת לבנון השנייה.
אירועי קיץ 2006 קיבלו את השם מלחמה רק בסופם, אבל בטייסת הבינו מהר מאוד שלא מדובר רק במבצע. "זה התחיל עוד מחטיפת גלעד שליט. הטייסת עבדה בצורה אינטנסיבית בגזרת עזה, מחפשת בכוח מלא אחר גלעד. הרגשנו שאנחנו באמת במלחמה", משחזר עידו. "הגל המשיך עם חטיפתם של אודי ואלדד ז"ל ומיד מפנים את כל המטוסים שלנו לאוויר. יורים לכל כיוון, מנסים לעצור את החטיפה הזו".
מטוסי הסרצ'ר של הטייסת נמצאו 24 שעות באוויר, בשלושה מוקדים. אליהם הצטרפו ארבעה מטוסי "שובל" חדישים.
"הגיחות המבצעיות הראשונות של השובל התבצעו בזמן המלחמה, עוד לפני שהסתיים תהליך הרכישה. כדי להצליח לפעול במלחמה, ביקשנו צווי-8 וקיבלנו אותם. זה נתן תחושה של סיפוק אדיר ואחריות כבדה".

מלחמה מסובכת
במהלך יותר מ-3000 השעות בהם טסו המל"טים במלחמה, נחשפו המפעילים לדרכי הפעולה המפתיעות של החזבאללה.
"במהלך אחת הגיחות שוגר טיל, הכנסנו זום לנקודת השיגור וראינו פתאום אופנוען", משחזר עידו, "הוא מגיע, טוען את המשגר שוב ובורח למבנה סמוך למסגד. הם עובדים מהר שזה מדהים, אם לא היינו תופסים אותו בשנייה הזאת לא היינו רואים את זה".
זו כמובן לא הייתה הפעם היחידה במהלכה הבחינה הטייסת בשיגורים בסמוך למקומות ישוב.
"בפעם אחרת הבחנו בשיגור אחר שיגור אחר שיגור ולא הצלחנו להבין מאיפה הוא הגיע. לבסוף, התקרבנו וראינו שזה מתוך קומה בבניין. ואז אתה שומע בערב, בחדשות, שישראל תוקפת מבני מגורים ואתה אומר לעצמך רבאק, משם שיגרו קטיושות לצפון".
ואכן, המלחמה גרמה לרגשות מעורבים. "כמות השיגורים לא ירדה עד היום האחרון ותחושת ההחמצה תקפה אותנו כל הזמן", מתוודה עידו. "בכל זאת, הייתה תחושה שהצלחנו: הפגיעה שחזבאללה חטף הייתה קשה מאוד והביאה להרתעה אמיתית. אני שמח שעד היום נסראללה עדיין מדבר מתוך בונקר. כל המשגרים הבינוניים וארוכי הטווח של החיזבאללה חוסלו, עזרנו להפיל מל"טי אויב וניהלנו את המשימות כמו שצריך".

דבר המפקד
סא"ל צ', מפקד הטייסת, מברך: "זו הזדמנות מצויינת לברך ולהעריך את פועלם של אנשי הטייסת לאורך השנים. הטייסת פועלת סביב השעון בפעילות מבצעית כבר שנים רבות. זו מכונה משומנת שלא עוצרת ולא נחה לרגע. רבים אומרים שהכטב"ם הוא העתיד, אצלנו זה כבר ההווה"

עוד באותו מדור

לחיות נכון

עומס רב, פיזי ונפשי, מוטל ביומיום על צוותי האוויר. על–מנת להתמודד עם העומס ולשפר את אורחות החיים, מופעלת תוכנית ייחודית המעניקה למשתתפים בה כלים המסייעים להם לשמור על אורח חיים בריא ולהתמודד עם המטלות המגוונות של תפקידם

כאבי כנפיים

בטיחות כלי–הטיס בחיל–האוויר היא עניין בעל משקל כבד ביותר. על ההיבטים השונים של סוגייה זו עובדים יום ולילה במחלקת מטוסים בלהק ציוד. אנשי המחלקה מספרים על "פציינטים" שעברו תחת הידיים שלהם ומבטיחים להמשיך ולעשות הכל למען בריאותם ובריאות מי שטס בהם