בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 146 (247) 01/08/02

כתבות

מפריחי הבלונים

בימי המלחמה הקרה, היו חיל-האוויר האמריקאי וקהילת המודיעין להוטים לנסות דרך חדשה לאיסוף מידע על בריה"מ: בלוני ריגול מצוידים במצלמות חדישות. הנשיא אייזנהאור, שחשש מפגיעה בפרויקט חשוב יותר - מטוס הריגול U-2 - לא התלהב, אבל אישר. כשהניסויים בבלונים הסתיימו בכשלונות מבצעיים ודיפלומטיים צורבים, אייזנהאור רתח, הפסיק את הפרויקטים וארה"ב המשיכה אל הפיתוח הבא שלה, שבו היא משתמשת עד היום: לוויני ריגול

נועם אופיר

כאשר מדברים על ריגול מהאוויר, חושבים על מטוסי ריגול מפורסמים כמו ה-U-2 וה-SR-71, או על לוויני הריגול המתוחכמים של ארה"ב, דוגמת ה-KH-11. אבל, מי שיבחן את ההיסטוריה של הריגול האווירי האמריקאי אחרי מלחמת-העולם השנייה ובראשית המלחמה הקרה ייתקל בכמה פרויקטים שלא זכו לפרסום. הסיבה לכך ברורה - אלה היו ברובם כשלונות מביכים שגרמו לתקריות בינלאומיות בין ארה"ב לבריה"מ. אבל התעלמות מהם מקשה על הבנת הסיפור האמיתי שמאחורי התפתחות הריגול האווירי בארה"ב. בסיפור זה, שנחשף ברובו רק בשנים האחרונות, יש חשיבות רבה גם לכשלונות ולא רק להצלחות. למעשה, הכשלונות הם במידה רבה היסודות שעליהם נבנו ההצלחות, אשר זכו לפרסום.
בהיסטוריה הרשמית של הריגול האווירי האמריקאי נדחק הצידה סיפורה של שורת הפרויקטים שנועדו להביא לפיתוח בלוני ריגול. השימוש בבלונים לצורכי איסוף מודיעין לא היה המצאה אמריקאית, אבל חיל-האוויר האמריקאי וקהילת המודיעין של ארה"ב היו אחראים לפיתוח הנושא לרמות שספק אם מישהו האמין שהן אפשריות.
בשנים שאחרי מלחמת-העולם השנייה החל המודיעין האמריקאי בשורת פרויקטים שנועדו לאסוף מידע על הנעשה מאחורי מסך הברזל. מרביתם התבססו על טיסות של מטוסים מאוישים שהותאמו למשימות צילום ואיסוף מודיעין אלקטרוני. טיסות אלה סיפקו מידע חיוני, אך רמת הסיכון שבהן גדלה ככל שבריה"מ שיפרה את מערך ההגנה האווירית שלה.
הרעיון להשתמש בבלונים לא מאוישים לצורכי איסוף מודיעין מעל בריה"מ עלה בארה"ב לראשונה בסוף שנת 1949. אבל, העדר תקציב והתחושה שהרעיון לא ישים הביאה לכך שהוא לא פותח. במהלך חודש יולי 1950 הדגימה חברת "ג'נרל מילס" את ישימות הרעיון כאשר ערכה כמה טיסות בבלונים שצוידו במצלמות אוטומטיות. בספטמבר באותה שנה הוצגו תוצאות הניסוי בפני ראשי הצבא האמריקאי ואלה החליטו לאשר את בחינת הישימות של בלון ריגול מבצעי. להערכת צוות הבדיקה הצבאי, שבחן את תוצאות הניסויים של "ג'נרל מילס", ניתן יהיה לבצע טיסות ריגול ראשונות מעל בריה"מ לקראת סוף 1951.

כשלונות ולקחים

התוכנית הראשונית לפיתוח בלון ריגול קיבלה את שם-הקוד "גופר" (GOPHER). הפרויקט, שנערך על-ידי חברת "ג'נרל מילס" ובחסות חיל-האוויר האמריקאי, נועד לבחון בלון שיוכל לשייט שבועיים בגובה של כ-70,000 רגל ולשאת כ-250 ק"ג של ציוד, מצלמות וסרטי צילום. פרויקט "גופר", חשוב לציין, לא נועד לפיתוח הבלון, אלא רק לבחון את הישימות הטכנולוגית של הרעיון.
ניסויים ראשונים החלו באביב 1952 ורובם הסתיימו בכישלון. בחלק מהמקרים התרסק הבלון זמן קצר אחרי ששוגר לאוויר. במקרים אחרים ציוד הצילום לא עבד, או שלא סיפק תמונות באיכות מתאימה. לאור הפתיחה הלא מוצלחת החליט חיל-האוויר להפקיע את האחריות על הפרויקט מידי החברה המפתחת ולהמשיך אותו בכוחות עצמו. פרויקט "גופר" הועבר למרכז הפיתוח בבסיס הולומן שבניו-מכסיקו.
השינוי בהנהלת הפרויקט לא שיפר את מצבו. חלק מהטיסות שנערכו מהולומן הוכתרו אמנם בהצלחה, אבל רוב הבלונים נכשלו בניסויים. במקביל למד חיל-האוויר באותה עת כמה דברים על הפעלת בלוני ריגול. שאלה מרכזית היתה מה לעשות כשהבלון יסיים את המשימה ויצניח את מערכות הצילום שלו. כיצד ניתן יהיה להסתיר את העובדה שמדובר במערכת ריגול סודית, אם אזרח תמים ימצא את המצלמות וסרטי הצילום בסיומה של אחת מטיסות הניסוי? הפיתרון, כמו במקרה של פרויקטים סודיים אחרים, היה סיפור כיסוי, או ליתר דיוק תוכנית כיסוי.
הרעיון היה להסתיר את הפרויקט מאחורי תוכנית תמימה לחלוטין, לרוב תוכנית מחקר לא צבאית. וכך, במקרה של "גופר" החל חיל-האוויר במקביל בתוכנית בשם "מובי דיק" (MOBY DICK). מטרתה המוצהרת היתה שימוש בבלונים נושאי ציוד מדידה לבחינה מטאורולוגית. בלוני "מובי דיק" היו שונים אומנם מבלוני "גופר", אך ההנחה היתה שעבור אזרח רגיל בלון הוא בלון. חיל-האוויר האמריקאי דאג שהסיפור של פרויקט "מובי דיק" יפורסם בכלי-התקשורת, כדי שסיפור הכיסוי ייקלט.
כדי לחזק את סיפור הכיסוי נכתב השם "מובי דיק" בגדול על בלוני "גופר". וכדי להבטיח שמי שימצא את מערכות הצילום לא ישחק איתן, הופיעה על ציוד הצילום אזהרה שלפיה נגיעה עלולה לגרום לשריפה. מידבקה אחרת הציעה פרס כספי למי שידווח לשלטונות על מציאת הציוד. אבל, גם סיפור הכיסוי של "גופר" לא מנע בעיה אחרת. את הציבור האמריקאי לא הטרידה באותה עת השאלה באיזה בלון מדובר. באותה עת, כל דבר חשוד בשמיים נחשד... כצלחת מעופפת.
כשנערכו הניסויים הראשונים של "גופר" ארה"ב היתה עדיין בעיצומו של שיגעון הצלחות המעופפות. מאז סיום מלחמת-העולם השנייה ובעיקר מאז התקרית המפורסמת ברוזוול, ניו-מכסיקו, במהלכה מצא חיל-האוויר, כביכול, שרידים של צלחת מעופפת שמקורה לא ידוע, חל גידול דרמטי במספר הדיווחים של אזרחים אמריקאים שראו עצמים לא מזוהים בשמיים. לימים ניתנו הסברים פסיכולוגיים וחברתיים רבים לתופעה. באותם הימים רבים, גם בקרב הממשל והצבא, האמינו שצלחות מעופפות קיימות. כאן בדיוק נכנסו לתמונה "גופר" והעובדה שהוא מוקם בניו-מכסיקו.
ואכן, זמן קצר אחרי שהתחילו הטיסות הראשונות של בלוני "גופר" חלה עלייה דרמטית במספר הדיווחים על תצפיות של צלחות מעופפות. אחד הסיפורים המשעשעים ביותר התרחש כאשר אחד מבלוני "גופר" אבד בטיסת ניסוי והמהנדסים נואשו מהנסיונות לאתרו. הבלון המשיך לעוף ועבר מאות קילומטרים. בעודו מרחף מעל עיירה אמריקאית קטנה הבחינו בו התושבים. מהקרקע נראה הבלון כמו צלחת מעופפת כסופה. אזרחים מודאגים התקשרו למשטרה שהודיעה שהיא עוקבת אחרי החפץ החשוד. במקביל, החלו כמה חובבי עב"מים לנסות ולאמוד את גודלו של העב"מ ואת הגובה בו הוא טס. הסיפור זכה לפרסום רב בעיתונות המקומית. הנושא נרגע מעט לאחר שחברת "ג'נרל מילס" הודיעה לעיתונות שמדובר סך-הכל בבלון. מיותר לציין, שההודעה לא התייחסה כלל למשימתו האמיתית של הבלון.

לתפוס את המטעד באוויר

ובעוד המהנדסים מצליחים להתגבר על הבעיות הטכניות של בלוני "גופר", נותר הצורך למצוא דרך לאסוף את מטעדי הצילום בתום המשימה. בשל הקשיים שהיו כרוכים מאיסוף המטעד מהים או מאיזור יבשה נידח, הוחלט כי הדרך היעילה ביותר היא תפיסת המטעד באוויר. לצורך הניסויים צויד מטוס תובלה C-119 בקרס מיוחד שאמור היה לתפוס את הבלונים. למרות הצלחת מרבית הניסויים הראשונים, התחושה בקרב אנשי חיל-האוויר, ובעיקר בקרב צוותי מטוס האיסוף, היתה שמדובר בטכניקה מסובכת שיש לשפרה בטרם ניתן יהיה להתחיל במשימות מבצעיות.
בשלב זה של הפרויקט, לאחר שמרבית הרכיבים הוכיחו את ישימותם, היתה צריכה להתקבל ההחלטה האם הטכנולוגיה בשלה מספיק בכדי שניתן יהיה להתחיל בתוכנית לפיתוח בלון ריגול מבצעי. ב-3 ביולי 1953 ניתן האור הירוק, והחל פרויקט בשם "גרנדסון" (GRANDSON). מטרת פרויקט זה היתה ניסוי והפעלה של בלוני ריגול מעל בריה"מ, כדי לעדכן את מאגר התמונות שבידי קהילת המודיעין האמריקאית וכן לצלם אזורים שלא צולמו קודם-לכן. תוכנית "גרנדסון" היתה אמורה להימשך ארבעה חודשים ולכלול שיגור של קרוב ל-3,000 בלונים.
פרויקט "גרנדסון" סבל מבעיה קשה עוד בטרם החל. במקביל לפרויקט בלוני הריגול החלה ארה"ב בתוכנית סודית ומורכבת עוד יותר שקיבלה את שם הקוד "אקווטון" (AQUATONE). תוכנית זו עתידה היתה להביא בתוך פרק זמן קצר לפיתוח מערכת הריגול המפורסמת ביותר בכל הזמנים, מטוס ה-U-2. באופן טבעי, משך פרויקט "אקווטון" יותר תשומת-לב מאשר "גרנדסון". כך לדוגמה, נשיא ארה"ב דאז דוויט אייזנהאור, היה מעורב באופן אישי בכל שלב בפרויקט ה-U-2. וכך, עוד בטרם החלו הטיסות המבצעיות מצא עצמו "גרנדסון" בצילו של "אקווטון".
למרות זאת, חיל-האוויר לא זנח את הפרויקט. קהילת המודיעין נזקקה בדחיפות למערכת איסוף מודיעין בבריה"מ. פיתוח ה-U-2 התקדם אמנם במהירות, אך היה ברור שיעברו עוד חודשים רבים בטרם ניתן יהיה להתחיל בטיסות מבצעיות. "גרנדסון" היה פיתרון הביניים.
כל אחד מבלוני ה-WS-119L, הסימון שניתן לבלוני "גרנדסון", צויד במטעד במשקל של כ-200 ק"ג. המטעד כלל שתי מצלמות, שכל אחת היתה מסוגלת לכסות בכל צילום שטח של כ-70 קמ"ר מכל צד של הבלון. המצלמות הופעלו על-ידי תא פוטואלקטרי, הדומה לזה המותקן בפנסי רחוב. בשעות היום המצלמות פעלו וכאשר החל להחשיך, התא הפוטואלקטרי כיבה אותן. בנוסף, צויד המטעד במצלמת מעקב קטנה שצילמה את המסלול שעבר הבלון ובמערכת רדיו שהחלה לשדר אחרי שהבלון יצא מתחומה של בריה"מ. עם איתור אותות הרדיו היו אמורים להיות מוזנקים לאיזור שני מטוסי חילוץ. עם זיהוי הבלון, המטוסים היו אמורים לשדר אליו אות מיוחד שהיה מביא לניתוק המטעד מהבלון תוך כדי פתיחת מצנחים שיאטו את נפילתו. היה והבלון לא הצליח להתרומם לגובה של יותר מ-15,000 רגל בחצי השעה הראשונה שאחרי שיגורו, הוא אמור היה להצניח באופן אוטומטי את המטעד, כדי למנוע פגיעה במטוסים אזרחיים שטסים באיזור.
ובעוד "גופר" ו"מובי דיק" הוכיחו את הישימות של פיתוח בלון ריגול, היה צורך להוכיח כי הבלונים, שישוגרו מיעדים שונים במערב אכן יטוסו מעל בריה"מ ואז ייצאו משטחה ויגיעו לאיזור ידידותי, שם ניתן יהיה לאסוף את מטעד הצילום שלהם. ברמה התיאורטית הוכיחו המתכננים כי הרעיון ישים. בפועל, התוצאות לא היו מוצלחות במיוחד. בדצמבר 1954 שיגר חיל-האוויר מסקוטלנד שמונה בלוני "מובי דיק" כדי לבדוק אם הם אכן יטוסו מעל בריה"מ. לבריה"מ הבלונים הללו לא הגיעו. למרבה המבוכה הם נחתו דווקא בצפון-אפריקה.

הדיוויזיה האווירית למחקר מטאורולוגי

עשרה חודשים לפני המועד שנקבע לתחילת טיסות הריגול, פרויקט "גרנדסון" היה בבעיה - ישימותו הוטלה בספק. מה שהציל את המצב היתה מעורבות לא רשמית של סוכנות הביון המרכזית, ה-CIA. לסוכנות הביון היה ניסיון לא מבוטל בשימוש בבלונים מעל בריה"מ והגוש הקומוניסטי. ה-CIA השתמש בבלונים לפיזור חומרי תעמולה אנטי-קומוניסטים. מידע שהעביר ה-CIA לחיל-האוויר בנוגע להפעלת הבלונים שלו הוכיח שאפשר לשגר בלון מהמערב כך שיטוס מעל בריה"מ.
ב-1 במאי 1955 החלו האימונים הראשונים של הצוותים שנועדו להפעיל את בלוני הריגול. לצורך פרויקט "גרנדסון" הקים חיל-האוויר האמריקאי גוף חדש - "הדיוויזיה האווירית ה-1 למחקר מטאורולוגי". גוף זה כלל יחידה האחראית על שיגור הבלונים, יחידה שעקבה אחרי האותות שהגיעו מהם ושאיפשרו מעקב אחרי תנועתם ויחידת מטוסים שאמורים היו לאסוף באוויר את מטעדי הצילום. האימונים נתקלו בקשיים רבים, בעיקר בכל הנוגע לתפיסת המטעדים באוויר עם סיום המשימה. מתוך 141 בלונים ששוגרו במהלך תוכנית הניסוי, 33 השלימו את משימתם. רק ב-11 מקרים הצליחו צוותי האוויר לתפוס את המטעדים. בטיסות הניסוי התגלה שוב הקושי להסתיר את הבלונים מהציבור ותופעת דיווחי הצלחות המעופפות חזרה על עצמה. מאחר ומטעד הצילום של בלוני ה-WS-119L היה גדול יחסית, הומצא סיפור כיסוי חדש: נמסר שהוא מכיל בעלי-חיים כדי לבחון את השפעת הטיסה בגובה רב עליהם.
היחידות השונות שאמורות היו להשתתף בתוכנית הטיסות המבצעיות החלו להתפרס ברחבי העולם באוקטובר 1955. התוכנית כללה שיגור בלונים מאתרים בנורבגיה, סקוטלנד, מערב גרמניה ותורכיה. בריטניה הסכימה לאפשר את הפעלת הבלונים משטחה בתמורה לכך שהיא תיטול חלק פעיל בפרויקט.
המכשול היחיד שנותר היה קבלת אישור מהנשיא. אייזנהאור לא התלהב מהרעיון של בלוני ריגול. בשיחות עם ראשי הצבא הוא הביע חשש מהתגובה הרוסית לחדירת בלונים אמריקאיים לשטחה. אם בריה"מ היתה שולחת בלונים מעל ארה"ב, אמר אייזנהאור, הרי שארה"ב היתה נערכת למלחמה. למרות החששות של הנשיא ושל אישים בכירים אחרים בממשל, טענו ראשי הצבא שהתוכנית חיונית לביטחון הלאומי. כדי להרגיע את חששות הנשיא מפני התגובה הרוסית הוחלט לעטוף את טיסות הריגול בסיפור כיסוי נוסף; הפעם הוחלט להציג את התוכנית כתוכנית של בלונים לחיזוי מזג-אוויר. לאור הפרסום הרב של תוכנית "מובי דיק", נטען שאם יצליחו הרוסים ליירט או לתפוס חלק מהבלונים, הם יחשבו שמדובר בבלונים תמימים.

"וויט קלאוד" עוקב אחרי עננים

ב-27 בדצמבר 1955 חתם הנשיא על אישור לתחילת טיסות הריגול, שקיבלו את שם-הקוד "ג'נטריקס" (GENTRIX). המגבלה היחידה שהציב הנשיא בפני הצבא היתה שאסור שהבלונים יטוסו מעל 50,000 רגל. גובה זה הגדיל אמנם את הסכנה שהסובייטים יירטו את הבלונים עם מטוסי קרב, אך אייזנהאור לא רצה לגרום לרוסים להשקיע מאמצים בפיתוח יכולת יירוט של כלי טיס מעל לגובה של 50,000 רגל. הסיבה לכך היתה הרצון למנוע מהרוסים לפתח מענה יעיל נגד מטוסי ה-U-2, שטיסות הריגול שלהם עמדו להתחיל.
כחלק מתוכנית הכיסוי הודיע חיל-האוויר האמריקאי ב-9 בינואר 1956, יום לפני תחילת טיסות "ג'נטריקס" כי הוא מתכנן להתחיל בטיסות של בלוני מחקר "מובי דיק" גם באירופה, במסגרת תוכנית בשם "ווייט קלאוד" (WHITE CLOUD). בהודעה לתקשורת של חיל-האוויר נאמר, כי הבלונים ישוגרו מאתרים שונים באירופה כדי לאסוף מידע על תנאי האקלים באיזור. הבלונים הללו יצוידו במערכות מעקב וצילום שיאפשרו להם לאסוף מידע על תנועת העננים. במקביל לפרסום ההודעה הוזמנה התקשורת לעקוב אחרי שיגור של אחד מבלוני "מובי דיק" מהוואי.
למחרת, שוגרו שמונה בלוני "ג'נטריקס" ממערב גרמניה ומתורכיה. בימים הבאים שוגרו בלונים נוספים, בקצב של כעשרה ביום, מכל אחד מחמשת אתרי השיגור. החל ב-17 בינואר הוגבר הקצב לכעשרים בלונים ביום. ב-28 בפברואר עמד כבר הקצב על כארבעים בלונים. אותות הרדיו של שלושת הבלונים הראשונים שהצליחו לסיים את משימתם נקלטו ב-13 בינואר. למרבה המזל, המטעדים של שלושתם חולצו בהצלחה.
המודיעין האמריקאי עקב בכל אותה העת אחרי תגובת מערכות ההגנה האווירית של בריה"מ ויתר מדינות הגוש הקומוניסטי שבלוני ה"ג'נטריקס" חלפו במרחב האווירי שלהן. המידע הזה נועד אומנם למצוא דרכים שיגדילו את סיכוייהם של בלוני ה"ג'נטריקס" לסיים את משימתם בהצלחה בלי שיופלו, אך היה לו תוצר לוואי חיובי: שיפור המידע על היכולות ונהלי העבודה של מערכות ההגנה האווירית בגוש הקומוניסטי.
מיותר לציין שבריה"מ ושכנותיה עשו כל שביכולתן כדי לעצור את בלוני ה"ג'נטריקס". זמן קצר אחרי תחילת טיסות הבלון הצליחו כמה מדינות קומוניסטיות ליירט חלק מהבלונים. כפי שנתגלה עוד במהלך הניסויים בארה"ב, הפלת בלון "ג'נטריקס" לא היתה קלה. מטוסי קרב שהוזנקו לעבר הבלונים נאלצו לפעול בקצה מעטפת הביצועים שלהם בכל הקשור לגובה הטיסה. בנוסף, הבלון האיטי התגלה כמטרה קשה ליירוט עבור מטוסי קרב שטסו במהירות גבוהה. הנסיונות החוזרים של מטוסי הקרב של מדינות הגוש הקומוניסטי ליירט את הבלונים הולידו תוצאה לא צפויה. דווקא הבלונים רשמו לזכותם כמה "הפלות" של מטוסי קרב.
ב-12 בינואר, למשל, הוזנקו שני מטוסי "מיג" בולגריים ליירט שני בלוני "ג'נטריקס" שחדרו למרחב האווירי של בולגריה. המטוסים הוזנקו במהירות לעבר הבלונים, אך הבהילות הרבה גרמה להם להתנגש ולהתרסק. רק אחד הטייסים הצליח לנטוש את המטוס בהצלחה. אך בעוד בריה"מ ומדינות אחרות הצליחו להפיל מספר גדל והולך של בלונים, היו גם בלונים שהשלימו את משימתם והגיעו לנקודות האיסוף מעל האוקיינוס השקט. מתוך 219 הבלונים ששוגרו בשבועיים הראשונים של "ג'נטריקס", 52 סיימו את משימתם בהצלחה.

הרוסים דורשים להפסיק את הטיסות

אך לפתע חדלו הבלונים להגיע לנקודות האיסוף. בין ה-26 בינואר ל-30 בינואר 1956 שוגרו 112 בלונים, אבל אף לא אחד מהם הצליח להשלים את משימתו. חיל-האוויר האמריקאי ניסה להסביר את התעלומה כתקלה טכנית, אך הסבר זה נפסל. בבית הלבן התחזקו הקולות שקראו לבטל את הפרויקט. החשש הגדול היה מפני התגובה הרוסית.
ב-4 בפברואר הגיש סגן שר החוץ הרוסי איגרת רשמית לשגריר האמריקאי במוסקבה. באיגרת הביעה בריה"מ את מחאתה על טיסות הריגול והוסיפה דרישה שארה"ב תפסיק אותן לאלתר. הרוסים טענו שחדירת הבלונים למרחב האווירי של בריה"מ ומדינות אחרות בגוש הקומוניסטי מהווה הפרה בוטה של חוקים ואמנות בינלאומיות שארה"ב חתומה עליהם. המחאה הרוסית לא התמקדה רק בבלוני "ג'נטריקס" אלא גם בבלוני התעמולה ששיגר ה-CIA.
ב-6 בפברואר קיים הנשיא אייזנהאור דיון שבו נכחה צמרת הממשל ומערכת הביטחון והמודיעין. נושא הדיון היתה השאלה האם יש להפסיק את תוכנית "ג'נטריקס" לאור המחאה הרוסית. הנשיא החליט להפסיק את הפרויקט, אך לעשות זאת בדרך שלא תראה כאילו ההפסקה נבעה מהלחץ.
ב-8 בפברואר מסרו האמריקאים תשובה רשמית למחאה הסובייטית. במכתב התשובה נאמר, כי הרוסים מבלבלים בין תוכנית אזרחית פומבית של בלונים מטאורולוגיים ("ווייט קלאוד") לבין בלונים המשמשים, כביכול, לצורכי תעמולה. בעוד ארה"ב לא מכחישה שהיא משתמשת בבלונים לצורכי מחקר מטאורולוגי, הרי שהיא מכחישה כל קשר לבלוני תעמולה. בנוגע לבלוני המחקר המטאורולוגי, הרי שארה"ב הביעה את נכונותה לחלוק עם בריה"מ את המידע שנאסף במהלך טיסות אלה. כדי למנוע אי-הבנות, ועקב המחאה הרוסית, הודיעה ארה"ב במכתב התשובה כי היא מפסיקה את תוכנית בלוני המחקר.
הרוסים לא קנו את התשובה האמריקאית. ב-9 בפברואר ערכה בריה"מ מסיבת עיתונאים רשמית שבמהלכה הציגה בפני נציגי התקשורת העולמית 50 בלוני "ג'נטריקס" שיורטו מעל שטחה. מומחה מטאורולוגיה מהצבא הרוסי לא התקשה להוכיח, כי הטענה האמריקאית על בלונים המשמשים למחקר מטאורולוגי משוללת יסוד. בהציגו תמונות שפותחו מתוך הסרטים שצילמו הבלונים שיורטו, טען המומחה הרוסי שאין קשר בין מחקר עננים לבין צילומים של פני הקרקע. נציג של משרד החוץ הרוסי טען כי הבלונים משמשים למשימות ריגול ומהווים התגרות מכוונת של ארה"ב. מסיבת עיתונאים דומה נערכה גם על-ידי הסינים, שגם הם הפילו כמה בלונים שחדרו לתחומם.
הרעש התקשורתי שניסו הרוסים להקים סביב פרויקט "ג'נטריקס" פסק מסיבה אירונית. זמן קצר אחרי מסיבת העיתונאים הרוסית הודיע הצבא האמריקאי כי הוא איתר בצפון יפאן בלון מטאורולוגי שנשא סימונים רוסיים. עוד הודיעו האמריקאים, כי בשלוש השנים האחרונות אותרו באלסקה חמישה בלונים רוסיים. ב-1 במארס שלחה ארה"ב איגרת רשמית לבריה"מ שבה נטען שאין הגיון בכך שבריה"מ זועמת על חדירת בלונים לשטחה, בשעה שהיא עצמה שולחת בלונים לארה"ב. הרוסים מיהרו להכחיש את הטענות.

חוששים לגורל ה-U-2

מסיבת העיתונאים הרוסית עוררה חשש רב ב-CIA. בסוכנות חששו כי התקרית הדיפלומטית סביב הבלונים עשויה לגרום לנשיא אייזנהאור שלא לאשר את תחילת הפעלת מטוסי ה-U-2 בשמי בריה"מ. מסיבה זו פנו ראשי הסוכנות לחיל-האוויר בדרישה לחדול מהפעלת בלונים, העשויה לחבל בפרויקט הדגל של המודיעין האמריקאי.
חרף בקשת ה-CIA פנו ראשי חיל-האוויר לנשיא אייזנהאור באמצע חודש מארס וביקשו את האישור להתחיל בתוכנית המשך ל"ג'נטריקס" שתביא לפיתוח בלונים שיטוסו בגובה רב יותר ולכן יהיו חסינים מפני יירוט. התשובה של אייזנהאור היתה חד-משמעית - "אני לא מעוניין יותר בבלונים".
הנתונים הסטטיסטיים של תוכנית "ג'נטריקס" מצביעים על כך שמתוך 448 בלונים ששוגרו, 379 הצליחו לחדור למרחב האווירי של בריה"מ. מתוכם, 235 הופלו על-ידי מטוסי קרב או אש נ"מ מהקרקע. מ-144 הנותרים שסיימו את משימתם, מחציתם הופלו על-ידי הרוסים והמחצית השנייה אבדה מסיבות טכניות. רק 66 בלונים הגיעו לאיזור האיסוף ומתוכם רק 44 חולצו בהצלחה. צריך לזכור, שתוכנית "ג'נטריקס" אמורה היתה להביא לשיגור של 2,500 בלונים.
44 הבלונים צילמו כ-14,000 צילומים. השטח שכוסה הסתכם בכ-1,127,000 מייל רבועיים, כשמונה אחוזים משטחן של בריה"מ וסין. מספר זה נמוך בהרבה מההערכה המקורית של חיל-האוויר וה-CIA בתחילת התוכנית, אשר עמדה על כיסוי של כ-39 אחוזים. הסיבה לכיסוי המוגבל של בלוני ה"ג'נטריקס" נבעה מתנאי הרוח בבריה"מ.
אבל, למרות התוצאות המאכזבות, היו לפרויקט "ג'נטריקס" גם הצלחות מודיעיניות: הבלונים צילמו מקומות שלא צולמו מעולם. הצלחה נוספת, כאמור, היתה איסוף מידע עדכני על הביצועים של מערכות ההגנה האווירית בגוש הקומוניסטי. מלבד מידע על נהלי הפעולה והביצועים, הצליח המודיעין האמריקאי לאתר כמה תחנות מכ"ם שקיומן לא היה ידוע.
ב-4 ביולי 1956 ביצע מטוס U-2 שהמריא מבסיס וויסבאדן שבמערב גרמניה את משימה 2013 - הטיסה הראשונה של מטוס U-2 מעל בריה"מ. בחודשים הבאים ביצעו מטוסי ה-U-2 כמה גיחות מבצעיות מעל בריה"מ ומדינות אחרות בגוש הקומוניסטי. המידע שנאסף בטיסות אלה היה באיכות ובכמות גבוהות בהרבה מאלה שהושגו בכל תוכנית "ג'נטריקס". חשוב לציין, אגב, שהמידע שנאסף על-ידי בלוני "ג'נטריקס" שימש כמה פעמים לתיכנון טיסות ה-U-2. עוד תרומה של פרויקט הבלונים למודיעין האמריקאי.
לכאורה, סיומה של תוכנית ה"ג'נטריקס" היה צריך לגרום לשלילה מוחלטת של כל תוכנית עתידית לשימוש בבלונים לצורכי ריגול. ולא כך היה. העובדה שהרוסים לא התקשו לעקוב אחרי הטיסות של מטוסי ה-U-2 גרמה לחשש רב בבית הלבן. מילא לאבד בלון ריגול, אבל אובדן מטוס ריגול מאויש בשמי בריה"מ עשוי היה לעורר תקרית בינלאומית ואולי גם עימות בין-מעצמתי.

תוכנית הבלונים השנייה

חיל-האוויר, שהיה מודע לחששות הבית הלבן, החל לבחון, בפרופיל נמוך, אפשרות להתחיל בתוכנית בלונים חדשה. יחידת החיזוי גילתה שבחודשים מאי ויוני שורר בבריה"מ מזג-אוויר, הכולל אוויר חם המגיע לגובה 110,000 רגל. הפירוש המעשי הוא שניתן בתקופה זו לשחרר בלונים שיחלפו מעל בריה"מ בגובה שיהפוך אותם לחסינים לגמרי בפני מערכת ההגנה האווירית הסובייטית. כדי לנצל את תנאי האקלים הללו החל חיל-האוויר בתוכנית פיתוח שסומנה WS-461L.
עבור הבלון החדש פותחה מצלמה מסוג חדש, שהציעה ביצועים דומים לאלה של המצלמה האיכותית ביותר שהותקנה במטוס ה-U-2. חיל-האוויר מימן את פיתוח המצלמה והביע עניין רב בפרויקט. אבל, עוד בטרם ניתן יהיה לבחון את המערכת באופן נסיוני, היה צורך לקבל את אישורו של הנשיא. אייזנהאור, מיותר לציין, לא התלהב מההצעה. כזכור, הוא הביע חוסר אמון מוחלט בשימוש בבלונים בעקבות פרויקט "ג'נטריקס". למעשה, תגובתו של הנשיא היתה נזעמת מאוד. אבל למרות הוראה להפסיק את הפרויקט, הסכים הנשיא לקיים דיון נוסף. בדיון הוצע לנסות בלון שיצויד בציוד מטאורולוגי. הבלון יטוס בגובה של כ-100,000 רגל במשך חודש מעל בריה"מ. הנשיא נתן אור ירוק לתוכנית רק לצורכי מחקר.
ב-16 במאי 1958, אחרי השלמת הניסויים ב-WS-461L, נתבקש אייזנהאור לאשר את תחילת טיסות הריגול מעל בריה"מ. לנשיא נמסר, כי הוא חייב לתת אישור עד ל-1 ביוני, שכן כל תאריך אחרי מועד זה לא יאפשר את ניצול תנאי האקלים והטיסות יידחו בשנה. אייזנהאור אמר שעליו לשקול את הנושא לעומק בטרם יקבל החלטה. ב-19 במאי הודיע שאינו מוכן לאשר את התוכנית.
אך כפי שקרה קודם, גם הפעם ההחלטה לא היתה סופית. ב-25 ביוני התקיים דיון נוסף בבית הלבן בו הציעו ראשי קהילת המודיעין לנשיא לאשר תוכנית שתכלול מספר מצומצם של טיסות ריגול מעל בריה"מ. מומחי מודיעין וצבא שנכחו בפגישה הבטיחו לנשיא כי הסיכויים שהרוסים יאתרו את הבלונים קטן והסיכוי שיצליחו ליירט אותם - שואף לאפס. על סמך הבטחה זו נתן אייזנהאור אישור עקרוני לקיום הטיסות.
לבד מהשימוש בבלונים ובמצלמות חדשים, הבדל נוסף בין התוכנית החדשה, שקיבלה את השם "מלטינג פוט" (MELTING POT), לבין תוכנית "ג'נטריקס" היה שהבלונים לא שוגרו הפעם מהיבשה, אלא מנושאת מטוסים ישנה שהוסבה לשמש כאתר שיגור נייד. בלון הניסוי הראשון, שצויד בציוד מטאורולוגי, שוגר ב-2 ביולי ולמחרת שוגר בלון נוסף. באותו היום חתם הנשיא על האישור הנשיאותי להתחיל בהפעלת בלוני WS-461L מבצעיים. במקביל שוגרו עוד ארבעה בלוני מחקר, כולם כחלק מסיפור הכיסוי של הפרויקט.

אייזנהאור רתח מזעם

בלון ה-WS-461L הראשון שוגר ב-12 ביולי. בכל אחד מהיומיים הבאים שוגר בלון אחד נוסף. כל שלושת הבלונים המבצעיים שוגרו בהצלחה ועשו את דרכם לכיוון בריה"מ. בשלב זה הוחלט להפסיק את שיגור הבלונים, לא לפני ששוגרו עוד מספר בלוני מחקר. ספינת השיגור שבה לארה"ב ב-21 ביולי.
בשעות הלילה המאוחרות של ה-28 ביולי הגיעה לידי המודיעין אינידיקציה ראשונה לכך שיש בעיה עם בלוני ה-WS-461L. מידע מודיעיני שהגיע באותה עת הצביע על כך שאחד הבלונים נפל בפולין. כאשר נודע לאייזנהאור על כך ביום המחרת הוא רתח מזעם. עוזרו הצבאי אמר מאוחר יותר שבכל תקופת היכרותו עם הנשיא, הוא מעולם לא ראה אותו כועס כל כך. הנשיא טען שהמודיעין רימה אותו כשטען שהצלחת הפרויקט מובטחת והנחה את עוזרו הצבאי להודיע לחיל-האוויר שיש להפסיק באופן מיידי את הפרויקט.
בשיחת טלפון עם סגן שר ההגנה, התלונן הנשיא על המחדלים במערכת הביטחון ואמר בלשון בוטה, כי אם הוא היה אחראי למחדלי משרד ההגנה בימים האחרונים (קרי שיגור הבלונים), הרי שהיה מתאבד. הנשיא אמר בשיחה כי הוא עומד לפטר כמה אנשים וכי על אנשי הצבא לציית לפקודותיו, או ללכת הביתה.
בשלב זה החלו אנשי חיל-האוויר וה-CIA לנסות ולברר מה עלה בגורל הבלונים. התברר להם כי אחד מהטכנאים בחיל-האוויר הפר פקודה רשמית של הנשיא וכיוון את הבלונים כך שישחררו את המטעד שלהם 400 שעות לאחר שיגורם. בשל טעות בחישוב מהירות הטיסה של הבלון נוצר מצב שבו הבלונים שיחררו את מטענם עוד בשמי בריה"מ. במערכת הביטחון האמריקאית הוחלט להקדים תרופה למכה ולפרסם הודעה פומבית שתתבסס על סיפור הכיסוי. ההצעה נדחתה לאור לקחי "ג'נטריקס". הממשל ידע שהרוסים לא יקנו שוב את הסיפור כאילו מדובר בבלוני מחקר תמימים.
ב-3 בספטמבר הגישו הרוסים מכתב מחאה רשמי על חדירת בלוני ה-WS-461L לשטחם. באותו יום הפילו הרוסים מטוס ריגול אמריקאי שחדר עקב טעות ניווט למרחב האווירי הרוסי באיזור ארמניה וכל 17 אנשי הצוות נהרגו.
מכתב המחאה הרוסי היה כמעט העתק מדויק של המכתב שנשלח בעקבות פרויקט "ג'נטריקס". במכתב נכתב, בין השאר, כי אין ספק שמדובר בבלון ריגול שמקורו אמריקאי וכי מדובר שוב בהפרה בוטה של החוק הבינלאומי, בעיקר לאור המחאות הקודמות של בריה"מ בנושא וההתחייבות האמריקאית לחדול מטיסות בלונים בשמי בריה"מ.
התגובה האמריקאית נמסרה ב-5 בספטמבר. האמריקאים הודיעו כי הם פתחו בחקירה לבחינת הנושא. החקירה העלתה כי חיל-האוויר שיגר מספר בלוני מחקר מטאורולוגי שצוידו במצלמות כדי לצלם עננים. ארה"ב ביקשה מהרוסים שיחזירו לה את הבלונים שנפלו בידיה.
ב-11 באוקטובר חזרו הרוסים על מסיבת העיתונאים שנערכה אחרי תפיסת בלוני ה"ג'נטריקס" והציגו את אחד מבלוני ה-WS-461L שנפלו בידיהם. מומחה המטאורולוגיה שהופיע בפרשת "ג'נטריקס" הופיע שוב וציין, כי הבלונים החדשים מצוידים בציוד צילום משוכלל מזה שהותקן בקודמיהם וכי אין ספק שמדובר בבלון ריגול, נטול כל ערך מטאורולוגי.
בעוד פרויקט "ג'נטריקס" השיג כמה הישגים מודיעיניים, הרי שפרויקט "מלטינג פוט" היה כישלון מוחלט. לא רק שהוא לא השיג שום מידע מודיעיני, אלא גרם לתקרית בינלאומית שהעמידה באור מגוחך את ארה"ב. כישלון זה סימל למעשה את סופו של השימוש בבלונים לצרכי איסוף מודיעין, לפחות לפי הפרטים שנחשפו עד כה.
ובכל זאת, ניתן למצוא נקודת אור אחת בפרויקט ה-WS-461L. ב-18 באוגוסט 1960 שיגרה ארה"ב לחלל את הלווין "דיסקוורר 14". בדומה למקרה של תוכניות "מובי דיק" ו"ג'נטריקס" גם במקרה זה "דיסקוורר" לא היתה יותר מאשר תוכנית כיסוי. התוכנית הסתירה את פרויקט "קורונה" (CORONA), הפרויקט הסודי ביותר לפיתוח לווין הריגול הראשון של ארה"ב. מערכת הצילום שהותקנה בלווין ה"דיסקוורר" התבססה באופן ישיר על המצלמה שפותחה במיוחד עבור בלון ה-WS-461L. בתום המשימה הצניח הלווין את סרטי הצילום בתוך קפסולה מיוחדת שנתפסה באוויר באותה טכניקה שפותחה לצורך תפיסת מטעדי הצילום של בלוני הריגול.

עוד באותו מדור

חיית שטח

פתיחתה של טייסת הבלק-הוק החדשה מסמנת עידן חדש עבור מסוקי הבלק-הוק (ינשוף) בחיל-האוויר. בשנתיים האחרונות ליוו מסוקי הבלק-הוק את הלחימה בשטחים מכל זווית אפשרית: הנחתת לוחמים, פינוי פצועים, סיורים אוויריים מעל לשטחי הלחימה והטסת בכירי הצבא. התאמתו של המסוק לסוג הלחימה המאפיין את התקופה האחרונה, הגדילה את משקלו הסגולי, את היקף פעילותו ואת מיגוון משימותיו. "לסוג הלחימה שמתקיים כיום בשטחים, הינשוף הוא מסוק הסער הטוב ביותר", אומר אחד הטייסים

במרדף אחרי פצצות מתקתקות

כשהוקמה יחידת המסוקים של המשטרה בשנת 1992, איש לא חשב שעשר שנים מאוחר יותר תתרכז פעילותה בסיכול פיגועי טרור. בתקופה האחרונה גדל הביקוש, גם אצל טייסים יוצאי חיל-האוויר, להתקבל ליחידה, הנחשבת כיום לאחת הזרועות החשובות ביותר של המשטרה. "פעם חשבו שאנחנו מיותרים ושצריך לסגור אותנו, היום אי אפשר בלעדינו", אומר ניצב משנה שמואל פורת, מפקד היחידה