בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 201
גליון 201 30/10/11
מוצגים בפניכם תקצירים משלוש הכתבות הפותחות של כל מדור. את הגיליון הנוכחי ניתן יהיה לקרוא כשהגיליון הבא יצא.

לגליון זה מצורף פוסטר של טייסת מגני המערב.

כתבות

תמונת מצב

תגיות: צילום

הצילום האווירי התפתח רחוק וגבוה מאז נאלצו הצלמים בחיל–האוויר לחורר ולנסר את בטן המטוס כדי להתקין את המצלמות. מצלמים נועזים שלא תמיד הצליחו לתפוס את התמונה הדרושה ועד תלת–מימד בשידור ישיר מכל מקום ובכל מזג–אוויר, זה תמיד היה ויהיה סיפור של תמונות

טל מיכאל | צילום: יחידת שט"ל וארכיון הבטאון

סרטי תקיפת משגרי רקטות ומנהרות הברחה שהופצצו מהאוויר ברצועת עזה, מופיעים כמעט תמיד כצילום תרמי אפור, נקודה שחורה נכנסת מקצהו הימני או השמאלי של המסך ובום. הבזק לבן מסנוור המלווה בפיצוצי משנה, משהו התפוצץ שם למטה על הקרקע. אבל הצילום הקצר הוא רק סופו של תהליך שנמשך בעצם עשרות שנים.
מאז קום המדינה ועד היום, כאשר כלי-טיס בלתי מאוישים מעבירים לקרקע שידור ישיר, התגלגלו קילומטרים של סרטי צילום במסדרונות המחלקות והלהקים השונים, מכילים אלפי תמונות ועשרות פטנטים שהראש הישראלי המציא. המטרה לאורך כל השנים הייתה ברורה: לספק תמונות ונקודות ציון מעודכנות בזמן אמת. האמצעים, לעומת זאת, לא תמיד היו בהישג יד.

צלם עם מסור
"כשהגעתי לחיל בתור צלם אוויר, נתנו לי מסור ושלחו אותי לחורר את בטן הפיירצ'ילד כדי שאוכל לצלם דרך החור ברצפה", נזכר סא"ל (מיל') אריה יעקבי, כבר בן 93, צלם לשעבר בחיל-האוויר וממקימי יחידת "שירות טכני למודיעין" (שט"ל). יעקבי הצליח לשים את ידו על המצלמה היחידה שהשאירו הבריטים בארץ ערב מלחמת העצמאות, והכריז על הקמתה של מחלקת הצילום האווירי.
"בהתחלה היינו צריכים להשתמש במצלמה הידנית הענקית, להוציא את פלג הגוף העליון מהמטוס ולנסות לצלם את הקרקע בתקווה שהכל יפעל כשורה".
על פניו, נשמע פשוט: מוציאים את המצלמה, מכוונים ולוחצים על הכפתור. יעקבי מספר כי המציאות הייתה רחוקה מהדמיון. "הינו צריכים לדעת טוב מאוד איפה אנחנו, לזהות את הנקודה שאנחנו אמורים לצלם ולתפוס כמה שיותר תמונות. היו לא מעט מקרים שלא ידענו בכלל איפה אנחנו וצילמנו סתם, מקווים לתפוס באחד הפריימים את הנקודה שאנחנו צריכים".
חודשים בודדים לאחר קום המדינה, החלו להגיע מטוסי המוסקיטו לארץ. רבים כינו אותן "תיבות עץ", אך עבור אנשי מחלקת הצילום הצעירה, הם היו תיבות אוצר לכל דבר ועניין. "בניגוד לפיירצ'ילד, במוסקיטו היה מקום להתקין מצלמות עצומות באורך מטר לפחות. חוררנו את בטן העץ של המטוס והתקנו שלוש מצלמות ממלחמת העולם השנייה. כדי לייצר תמונה רחבה, התקנו מצלמה במרכז המטוס ואחת בכל צד. התמונות היו יוצאות מן הכלל, אך הבעיה הייתה שלא יכולנו לדעת אם המצלמה צילמה, עד אשר המטוס נחת".

צרות של טייסים
אבל לא רק הצלמים נתקלו בקשיים. ציוד הצילום המיושן הצריך את הטייסים לטוס במגוון סגנונות מסוכנים במיוחד, מה שהפך את גיחות הצילום לאתגר גדול עבור הטייסים הוותיקים. "טיסות הצילום היו סוג הטיסות המסובך ביותר. הכל היה מתוכנן: הגבהים, המהירויות ונתיב הטיסה המדויק. סטיות לא באו בחשבון", מספר אל"ם (מיל') דני שפירא, מפקד טייסת הצילום הראשונה ("הדרקון המעופף") במהלך מבצע "קדש" ולימים טייס הניסוי הראשי של חיל-האוויר.
"הייתי טס מעל השטח הלא מוכר, מחפש נתיב ובודק שהרוח לא תסיט אותי, אחרת המוסקיטו היה רועד והתמונות היו נהרסות. הגובה היה מדויק במיוחד ונקבע בקפידה. גבוה מאוד, ללא חימום וללא מערכות דיחוס אוויר, ולעיתים רחוקות נמוך מאוד בגובה חוטי החשמל".
על-מנת לשמור על מרווחים אחידים בין התמונות, הגדירו אנשי מחלקת הצילום מהירות קבועה למטוסים וגובה צילום אחיד. סטייה קלה מן הדרישות הייתה משבשת את הגיחה כולה.
"בכדי לקבל את כל התמונה היינו צריכים לחלוף מעל כל מטרה שלוש פעמים בשלוש זוויות שונות ולנוע לאורך מסלול מדויק מאוד. לא פעם טייסים חזרו לבסיס מגיחות מרוחקות וגילו כי שינויים קלים בנתיבי הטיסה גרמו להם לפספס את המטרות", מספר שפירא. הטיסות דרשו מהטייסים ריכוז גבוה כמותו לא נדרשו להשקיע כמעט בשום גיחה אחרת.
"באחת מגיחות הצילום שלי באל-עריש, חיפה עלי טייס דרום אפריקאי, מכיוון שבגיחות הצילום המטוס המצלם לא נשא עמו תותחים ומשקל מיותר", נזכר שפירא. "בעוד אני יורד מגובה 30,000 רגל במטרה לצלם, אני רואה את הטייס חג מעליי בשמיניות ועננות קלה באוויר. 'הגיע הזמן לחזור, מזג-האוויר נעשה גרוע' אני אומר לעצמי ומתכוונן לחזור לשטח ישראל".
בנחיתה התברר כי קרו גם דברים אחרים. "מיד כשירדתי מהמטוס, ניגש אלי הטייס השני בצעקות: 'אתם הישראלים חצופים, חושבים שתעמדו בהכל. באמת חשבת שאתה גיבור שירו עליך?' לקח לי כמה דקות להבין שהעננות הייתה עשן נ"מ ומרוב ריכוז במשימה לא שמתי לב שאנחנו תחת אש כבדה".
לא בכדי נהגו לכנות את טייסי הצילום "קמיקזות" ורק המובחרים ביותר השתלבו בגיחות. "הציוד המיושן הצריך דיוק ונסיון שהיה רק לוותיקים. בחרתי את הטייסים האמיצים ביותר, בסך הכל חמישה טייסים בטייסת".
בשלהי תקופת המוסקיטו, הובילה הגעת המיסטר לעליית מדרגה משמעותית בתחום הצילום. לראשונה, יצאו מצלמות הענק מבטן המטוס והועברו לגחונו של המטוס. הפתרון החדש איפשר התקנת ציוד עדכני ופתר את נזילות השמן אשר פגעו לא פעם בעדשות והרסו את הצילומים.

התמונה מתבהרת
דור רדף דור ומטוסי החיל התחלפו והביאו עמם מגוון אפשרויות צילום חדשות. בגיחות הצילום של השחק (מיראז') שהגיע בשנות השישים, הוחלפו המכ"מים בחרטום במצלמות גרמניות חדישות, אשר אפשרו למטוסים לצלם מגובה רב יותר.
עשור לאחר מכן, עם הגעת הקורנס (פאנטום), החלו שיטות הצילום להשתנות. מטוסי צילום ייעודיים איפשרו התקנת מספר מצלמות והמטוסים עצמם איפשרו צילום מגבהים אשר דרשו מהטייסים להצטייד בחליפות אסטרונאוטים. "הקמיקזות" או טיסות "אפס-ליקויים", כפי שקראו להן אז, התקיימו לעתים תכופות יותר וזרועו הארוכה של חיל-האוויר הגיעה למצרים, לעיראק ולמקומות שהשתיקה יפה להם.
החל בשנת 1976, עם הגעת מטוסי ה-F-15 הראשונים, קיבלו המטוסים כפולי הזנב משימות צילום מבצעיות וייחודיות. "מטוסי ה-F-15 יכלו לשאת משקל רב. בהתאם לכך, חיל-האוויר הרשה לעצמו להתקין את פוד הצילום על הגחון ולהגדיל את משקלו בצורה משמעותית", מספר סא"ל יואב, ראש ענף מודיעין אוויר בלהק-הציוד.
הפודים, בניגוד למטע"דים הקומפקטיים, שוקלים לרוב מאות קילוגרמים ומכילים מערכות לצילום אנכי או אלכסוני.
"צילום אלכסוני משמש לצילום יעדים רחוקים במיוחד. המטוס יכול לטוס במרחק ובגובה רבים מנקודה על הקרקע ולצלם אותה מבלי להיות מעליה. צילום אנכי, לעומת זאת, דורש ממהמטוס להיות מעל האזור עצמו", מסביר סא"ל יואב. "במושג מטע"דים אנו מתכוונים למערכות המותקנות לרוב על כלי-טיס בלתי מאוישים ומשמשות לפעולות חוזי, כלומר העברת צילומי וידאו בשידור חי בעוד המצלמות והפודים משמשים לצילום תמונות והעברת פריימים בודדים ברזולוציות גבוהות במיוחד. משימות הצילום שלהם נחלקות לשני צרכים מרכזיים: פיענוח למחקר מודיעיני ומיפוי שטחים".

בתלת-מימד
מלבד המעבר מסרטי הצילום לתמונות דיגיטליות, הובילה ההתקדמות בתחום גם לפתרונות נוספים. מהירות הטיסה והגובה המומלץ אשר הגבילו את גיחות הצילום במשך דורות רבים, לא מגבילים בימינו אף משימה.
"היום אין אילוצים שמגבילים טיסות בגובה או במהירות מסוימת. במשך שנים מריחת התמונה הייתה בעיה שדרשה פתרונות מורכבים וכיום, טיפול מתוחכם באמצעים אופטיים ובגלאים מאפשר פתרון מיידי כבר במצלמה".
אפילו תלת-המימד כבר אינו שמור לאולמות הקולנוע והמדע הבדיוני. "כיום המפענחים יושבים עם משקפי תלת-מימד ובוחנים תמונות תלת-ממדיות. המערכת יוצרת צילום בחפיפה בין התמונות שצולמו ובונה באופן אוטומטי תמונה תלת-ממדית".
המערכות החדישות והקומפקטיות הנכנסות לשוק מאפשרות שמירה על איכות גבוהות וניתנות לנשיאה גם על מטוסים בלתי מאויישים. אט אט מספח לעצמו עולם הכטב"ם.עוד ועוד משימות צילום אשר היו שמורות בעבר אך ורק למטוסי הקרב. "הכטב"מים בתנופה. המערכות משוכללות יותר ובהתאם לכך גם איכות החומר המתקבל משתפרת ומתווספות יכולות נוספות אשר לא חלמנו עליהן בעבר".
אופטיקה ופיזיקה
"מעצמת מטע"דים". כך נקראת ישראל בעולם ובצדק. מאות מוחות קדחתניים במספר חברות קטנות וגדולות, עובדים כל העת על פיתוח ושיפור יכולותיהם של מטענים יעודים. גם כאן מחוץ לצבא, מאמינים המומחים כי המטע"דים עתידים לכבוש את עולם הצילום האווירי ולנשל את הפודים גדולי המימדים ממעמדם.
"הזינוק הרציני בתחום המטע"דים היה עם עלייתם לאוויר של כטב"מים המופעלים בזמן אמת מהקרקע, בניגוד לכלי-טיס כמו מל"ט "הפיירבי" אשר היו מתוכנתים עם יציאתם לדרך", אומר אל"ם (מיל') ג'וני קרני, סמנכ"ל שיווק בחברת "קונטרופ", אחת מהחברות המייצרות מטע"דים בישראל וטייס מסוקי קרב לשעבר. "יכולות המטעד"ים הולכות ומשתפרות בימינו בהתאם לצרכים המבצעיים. ככל שהכטב"מים גדולים יותר, אנו יכולים להרשות לעצמנו להגדיל את המטע"דים ולשפר את יכולות הצילום ביום ובלילה ובמקביל לשפר בעזרת טכנולוגיות מיזעור את איכות המטע"דים הקטנים".
מסתבר כי יש עוד לאן לשאוף. שינוי הצרכים המבצעיים בשילוב עם הצורך להוביל בשוק מוביל את מפתחי המטע"דים להוסיף עוד ועוד יכולות למצלמות המתוחכמות.
"שינוי המטע"דים נעשה על סמך דרישות מבצעיות. בזמנו מפעילי כטב"ם התלוננו על הסנוור שנוצר בתמונה הטרמית לאחר התפוצצות או הופעת אש על הקרקע. ממש כמו סינוור הנובע מצילום של השמש, בצילום ממצלמת יום המסך היה הופך ללבן והמידע המבצעי והחשוב באמת היה מתפספס. באמצעות אלגוריתמיקה מתקדמת הצלחנו לפתור את בעיית הסנוור ולהתגבר על נקודת התורפה", מספר קרני. הפיתוחים האחרונים בתחום המטע"דים מאפשרים למערכות המצלמות המתוחכמות לעקוב אחר דמויות או רכב ביום ובלילה ולקבל תמונות המתאימות לכל הצרכים המבצעיים.
"אחד מהאתגרים איתו אנו מתמודדים הוא רעידות. התמונה חייבת להיות יציבה וככל שדורשים תמונה מדויקת וצרה יותר, לרעידות יש יותר משמעות. בנוסף קיימים גם אתגרי מזג-האוויר, כגון עננים ואובך אבל אלו אתגרים שהאפשרות להתגבר עליהם מוגבלת", מספר קרני.
"בסופו של יום אלו המשימות הנדרשות ממטע"די הכטב"מים, את הביצועים אפשר להשיג רק באמצעות טכנולוגיות חדישות. הפיזיקה וחוקי האופטיקה אחרי הכל, כנראה לא ישתנו אף פעם ולכן העמידה ביעדים מאתגרת".

עוד באותו מדור

טבילת אש

מרפי עצמו לא היה יכול לדמיין זאת. שני מפקדי טייסות בחיל עוד לא הספיקו להתאקלם בתפקיד החדש וכבר מצאו עצמם בלב הפעילות המבצעית: האחד נשלח למשימה בארבע לפנות בוקר והשני הוזנק לגבול הדרום בעת פיגוע הטרור

בחזרה 
אל ההר

שנה וחודשיים אחרי התרסקות היסעור בה נהרגו שבעה אנשי צוות, הגיעו המשפחות השכולות לרומניה, שם ביקרו באזור ההתרסקות בהרי הקרפטים ונפגשו עם משפחתו של ההרוג הרומני. מסע בעקבות השכול