בטאון חיל האוויר

ביטאון
גיליון 203
גיליון 203 27/02/12

כתבות

לשם ובחזרה

תגיות: שבי , ספרות

במלחמת ההתשה, מצאו את עצמם כמה מטייסי חיל־האוויר בתא קטן בכלא בקהיר. יום אחד הצטרף אליהם חבר נוסף, שבע קרבות ועלילות אף הוא: בילבו בגינס, גיבור "ההוביט" של ג'.ר.ר. טולקין. 35 שנה לאחר שתרגום הטייסים לספר הקלאסי יצא לאור, פגשנו שניים מהמתרגמים לשיחה על מה שבין ייאוש לתקווה, בין פנטזיה למציאות ובין פואמות להומור בריטי משובח

מיכל ויסברוד | צילום: כרמל הורוביץ

אחרי הרפתקאות מסוכנות וקרבות עקובים מדם, חיכה בילבו בגינס בקוצר רוח לחזור הביתה. המרחק אל מחילתו השקטה הלך והתקצר והנוף נעשה מוכר יותר ויותר, עד שלבסוף הגיע בילבו אל דלתו הירוקה.
אבל שום דבר מהחוויות מסמרות השיער שעבר במסעו, לא הכין אותו לקראת מה שמצא שם. למעשה, בילבו הגיע בדיוק בזמן למכירה הפומבית של כל חפציו. רבים נכנסו ויצאו מן הדלת, אוחזים בידיהם ספרים עתיקים, כלי מטבח ותכשיטים יקרי ערך. בני דודיו, למשל, בדיוק היו עסוקים במדידת חדריו כדי לראות האם יצליחו להכניס לשם את הרהיטים שלהם.
אם בילבו היה מופתע, הרי שכל השאר היו מופתעים הרבה יותר. מזה זמן רב היו בטוחים כולם שהוא נעלם לבלי שוב. עתה משחזר, הם נתקפו בחוסר רצון עז להשיב לו את חפציו, אותם הצליחו להשיג במחירים שווים לכל נפש. לבסוף, כדי לחסוך זמן, נאלץ בילבו לקנות מחדש חלק ניכר מרכושו. את כפיות הכסף היקרות שלו לא מצא לעולם.
לעומתו, כאשר רמי הרפז, מנחם עיני, יצחק פיר ואבי קלדס שבו הביתה, ציפתה להם קבלת פנים אחרת לגמרי. שלוש שנים ארוכות חלפו מאז נפלו הטייסים בשבי המצרי, כשהם מותירים מאחוריהם משפחות וחברים דואגים. "הדבר הכי חסר היה שהילדים גדלים ואנחנו מפספסים אותם", משתף תא"ל (מיל') עיני (73). "כשנפלתי בשבי, אחת הבנות שלי התחילה כיתה א' ובמשך הזמן היא התחילה לכתוב לי מכתבים כי היא כבר ידעה קרוא וכתוב. התחושה הכי קשה הייתה להפסיד את ההתבגרות של הילדים שלך".

דם, יזע ודמעות (בפטיפון)
בואו נטוס יותר מ־40 שנה אחורה, אל ימי מלחמת ההתשה: הפגזות חוזרות ונשנות בחזית התעלה, בקו בר־לב תחת אש ותקיפות אוויריות בגבול ובעומק מצרים. הלחימה הקשה, שהפכה אט־אט לחלק בלתי נפרד משגרת היום־יום, הולידה מציאות מתישה לכל מי שהיה אז טייס צעיר. ביום ממוצע יכולת למצוא את עצמך מדריך בבוקר, מפציץ מעל תעלת סואץ בצהריים ולפעמים אפילו יוצא לתל־אביב בערב. עבור אל"ם (מיל') הרפז (73), אז טייס קרב בטייסת "הפטישים", השגרה הזו נמשכה זמן רב, עד ה־30 ביוני 1970.
"יצאנו להפציץ סוללה ממערב לתעלה", הוא נזכר. "וסוללה אחרת שיגרה עלינו טילים. מהטיל הראשון הצלחנו להתחמק, אבל הטיל השני פגע". נשמע פיצוץ עז, זנב הפאנטום נחתך והמטוס החל להסתחרר במהירות. כל אפשרויות הפעולה הצטמצמו לאחת: נטישה. "צנחנו מעל שטח מדברי, אבל כשהתקרבנו לקרקע, פתאום ראינו שכל המדבר רץ לעברנו. זה היה מחנה צבאי וחיילים מצריים רצו אלינו מכל הכיוונים. לא היה לאן לברוח". הוא לא היה היחיד. באותם שבועות הופלו ארבעה מטוסי פאנטום נוספים מעל שטח בשליטה מצרית.
הטייסים והנווטים שנפלו בשבי נחקרו ונכלאו בבידוד. אלה היו החודשים הקשים ביותר שעברו עליהם בשבי המצרי רק בינואר 1971, אז גם מתחיל סיפורנו, הם קובצו לתא אחד בכלא עבאסייה בקהיר, 10 שבויים ישראליים, ביניהם ארבעת המתרגמים לעתיד. "היה ברור לנו שרק מלחמה תחזיר אותנו הביתה ולא היה לנו מושג מתי זה יקרה", מספר רמי. "כשמישהו שאל מתי לעזאזל חוזרים, היו עונים לו 'חודשיים'. חודשיים זה פרק זמן יוצא מן הכלל: לא קצר מספיק בשביל לשבת על המזוודות ולא ארוך מספיק בשביל להתייאש".
בסופו של דבר, הזמן עבר והחודשיים הפכו ל־40. "בינתיים, השתדלנו ככל האפשר למלא את חיינו בתוכן. איזה תוכן? כל מה שרק יכולנו". הם ערכו התעמלות בוקר, למדו יחד מתמטיקה ואנגלית ושיחקו ברידג'. הם השקיעו מאוד בעבודות יד: סריגה בצמר, ציור בגירים ופיסול בחימר. אחד השבויים חזר ממצרים עם דגם בגובה מטר של מגדל אייפל, עשוי כולו מגפרורים. אבי קלדס נהג לנגן שירים של הביטלס והדביק את כולם בחיבתו למוזיקה של שנות ה־60־70. "שמענו את 'דם, יזע ודמעות', סיימון וגרפונקל ושירים מוודסטוק", מספר עיני. "במיוחד כיכב ג'ימי הנדריקס עם הגיטרה".
רוב הזמן, הם קראו ספרים. הרבה מאוד ספרים. "304 ליתר דיוק", מדייק הרפז בחיוך, "בטח יותר משקראתי מאז ועד היום". יום אחד, הגיע לידיהם ספר תמים למראה. הם לא ניחשו שאותו ספר צנום עתיד להשתלב בחייהם ולהשתלט על סדר יומם בחודשים הקרובים, ממש כפי שעשתה, בעצם, הטבעת המכושפת הניצבת בלב הסיפור.

אחוות הטבעת
"כשקראנו את 'ההוביט' הוא היה כל־כך יפה שהחלטנו שמוכרחים לתרגם אותו עבור מי שלא יודע אנגלית", חורץ רמי, שההתלהבות מהסיפור עוד ניכרת בו. כך, ללא שום הכשרה (שלא לדבר על מילון) ניגשו ארבעת הטייסים הנחושים למשימה.
הייתה להם שיטה קבועה: שניים היו יושבים בחצר ("זה היה הכי טוב, כי תמיד היה אור שמש"), האחד היה קורא מתוך הספר ומתרגם לעברית בקול רם. זה היה תרגום אינטואיטיבי ולא מהוקצע, בעוד תפקידו של השני היה להעלות אותו על הכתב, בגרסה מוקפדת ונכונה יותר. הוויכוחים נדחו לשעת לילה מאוחרת יותר והמחלוקות הקשות ממש נידונו במסגרת "מועצה" של כל הארבעה. את עיקר הבעיות עוררו השירים, שהיוו אתגר תרגומי של ממש. "התחבטנו לגביהם בלי סוף", אומר רמי.
מחברות הנייר הדקיקות שאת כריכתן עיטרו אותיות ערביות, הלכו ונערמו. כל יום נוספו עוד כמה שורות צפופות בדיו כחולה, המתארות את קורותיו המופלאות של ההוביט בילבו בגינס בארץ התיכונה, הרחוקה כל־כך מכלא עבאסייה. דוד לוי, צנחן צעיר שנכלא עמם, חטף במהירות הבזק כל מחברת חדשה שסיימו לשקוד עליה.
"הקסם של הספר הזה הוא קודם כל בהומור שלו", מנסה הרפז להסביר מדוע בחרו לתרגם דווקא את הספר הזה מבין אלפי הספרים שהתגלגלו לידיהם באותן שנים. "מתחת לפני השטח יש בו הומור אנגלי נהדר. זה גם סיפור אגדה יוצא מן הכלל".
מנחם עיני חושב שהסיבה נעוצה בפנטזיה, שלרגעים אחדים הצליחה לסחוף אותם לעולם אחר, מלא בגמדים, דרקונים והבטחה לסוף טוב. "הרי אין לך חיים של ממש בשבי. החיים שלך נמצאים רחוק ממך, אז אתה מפנטז כל הזמן: שאתה בן למשפחת נסיכים, שאתה נשוי לאישה היפה בעולם, שאתה נוהג במכונית ספורט חדישה. לכן הסיפור הזה, שיש בו אלמנטים של אגדה והרפתקה, עזר לנו".
יותר מכל, ליוותה אותם בחודשים האלו תחושת היצירה, ששיככה ולו במעט את חוסר המעש המכביד של השבי. פתאום היתה סיבה לקום בבוקר. "מה שהכי שימח אותי הייתה ההרגשה שאנחנו עושים משהו חדש", אומר רמי בהרהור. "כשכתבנו את המשפט האחרון, חשבתי לעצמי שחבל מאוד".

נמצא בתרגום
"הוא מחסל הכל עלי אדמות: עצים, פרחים, ציפורים, חיות. נוגס בפלדה, מכרסם ברזלים וטוחן עד דק אבני צורים. הורג מלכים, הורס ערים ומשפיל עד עפר הרים גבוהים". זו החידה אותה חד בילבו, בנסיון להציל את נפשו מפני יריב חובב־חידות המאיים לטרוף אותו. הפתרון לחידה, כמו גם לאותן שנים קשות וארוכות בכלא בקהיר, היה הזמן.
ב־16 בנובמבר 1973, לאחר מלחמת יום הכיפורים, הם סוף־סוף חזרו הביתה. תוך זמן קצר, הם שבו גם לקוקפיט: יצחק פיר, טייס פאנטום, הפך לטייס הניסוי הראשי של חיל־האוויר ואילו כיום הוא טייס ניסוי בארצות־הברית. אבינועם קלדס, שהיה טייס מיראז', משמש היום כקברניט בכיר בחברת אל־על. רמי הרפז שב אף הוא לטוס על פאנטום ומאוחר יותר פיקד על בסיס רמת דוד ומנחם עיני, נווט פאנטום, התקדם עד לדרגת תא"ל בחיל־האוויר ובתפקידו האחרון היה ממונה על פרויקט הלביא.
קריירה ספרותית, למקרה שתהיתם, אף אחד מהם לא שקל. למרות זאת, לעלילותיו של בילבו יש עדיין מקום בליבם, כפי שהיו שמחות להעיד כמה וכמה חיות מחמד שנקראו על שמו של ההוביט החביב עליהם.
בשנת 1996 הם פנו להוצאת "זמורה ביתן", שפרסמה שנה קודם לכן את תרגומו של משה הנעמי לספר "ההוביט", מנוקד לילדים. בהוצאה לא התעלמו מהסיפור המיוחד ובסיוע חיל־האוויר הוציאו אותו לאור. למרות חוסר מקצועיותו, או אולי בזכותו, זכה תרגום הטייסים לאהדה רבה. "דווקא מפני שאנחנו לא מתרגמים במקצוענו, לתרגום הזה יש קסם משלו. הוא מרשה לעצמו להתפרע", מסכם רמי הרפז. "מן הסתם, גם הסיפור שמאחוריו לא מזיק".

עוד באותו מדור

כנפי ההיסטוריה

מאות ואלפי שנים לפני שהאחים רייט ביצעו את טיסתם הראשונה, נשאו בני האדם את מבטם אל השמים וקיוו לעוף. הנה כמה מסיפוריהם של בעלי החזון, אלו שחשבו על מכונות מעופפות בימים ההם והביאו למציאות האווירית של ימינו

עכשיו אנחנו

בלי אנשי מילואים וללא תגבורת של הצבת חירום. בטייסת "מגע הקסם" החליטו להקדיש זמן לטייסים הסדירים שנמצאים בטייסת והכינו תרגיל ייחודי ובלתי שגרתי שהתפרס על איזורי טיסה נרחבים ומתארים יוצאי דופן. התוצאה? כיף, גיבוש והרבה אקשן