בטאון חיל האוויר

ביטאון
גיליון 205
גיליון 205 28/06/12
מוצגים בפניכם תקצירים משלוש הכתבות הפותחות של כל מדור. את הגיליון הנוכחי ניתן יהיה לקרוא כשהגיליון הבא יצא.

לגליון זה מצורף גיליון ילדים

כתבות

מעל המבצר

תגיות: מלחמת לבנון הראשונה , חילוצים

אחד מסמלי מלחמת לבנון הראשונה היה קרב הבופור. סיפור הקרב סופר פעמים רבות, אך החילוץ האווירי של הפצועים מהמבצר הצלבני אינו ידוע באותה מידה. שני הטייסים שהשתתפו בחילוץ מתארים את הימים והלילות של תחילת המלחמה, את סיפור החילוץ המסובך וגם כמה מחשבות ותובנות ממרחק של שלושה עשורים מאותה מלחמה שפרצה ביוני 1982

שי רוזנפלד צילום: יובל גלס וארכיון הבטאון

30 שנה חלפו, אבל תא"ל (מיל') מיקי בר וסא"ל (מיל') יובל גלס זוכרים הכל, עד לפרטים הקטנים ביותר. ביוני 1982 הם היו שני טייסים מטייסת "ציפורי ההמדבר" שהמריאו יחד למשימה של הצלת חיים בלבנון ולמרות ששניהם השתתפו בגיחות נוספות רבות, זו אחת ששניהם לעולם לא ישכחו.
תא"ל (מיל') בר הוא כיום יועץ מיוחד למנכ"ל התעשייה האווירית והיה אז סגן מפקד הטייסת ואילו סא"ל (מיל') יובל גלס שהיה אז אחד מהטייסים בטייסת, שותף כיום בחברה העוסקת בתחום חווית הביקור במוזיאוני מדע והיסטוריה. "אני עדיין לא מאמין שחיילת בת 19 מראיינת אותי על אותה המלחמה", אומר גלס. "עשיתי חישוב ואם הייתי במקומך, בגיל 19 הייתי צריך לראיין לוחם ממלחמת השחרור. מלחמת השחרור!".

"צריך לעשות משהו"
חזרה אל הימים הראשונים והחמים של חודש יוני 1982. יש מתח באוויר. כבר כמעט שנתיים שמדברים בצה"ל על תקיפה בלבנון, אבל עד כה לא קרה כמעט שום דבר.
"ביום שישי, יומיים לפני שפרצה המלחמה, שחררו אותנו הביתה. הייתה הרגשה שמשהו הולך לקרות ואכן למחרת, ביום שבת, קראו לכולנו חזרה לטייסת", מספר סא"ל (מיל') גלס, "קיבלנו הוראה לטוס צפונה וכך עלינו שלושה מסוקים, כשחלוקת הטייסים הייתה לציוותים החזקים ביותר שהיו אז בטייסת". באזור כבר החלה הקמת בסיס זמני להפעלת המסוקים ובעוד הפעילות הקרקעית כוללת אכילת מנות קרב ובניית אוהלים, נכנסה גם הפעילות האווירית לקצב גבוה.
"בנקודת הזמן הזו, על רקע העובדה שחיל־האוויר התחיל לתקוף בלבנון, החליטו שאנחנו ממריאים למקרה שטייס ינטוש את המטוס ויזדקק לחילוץ מיידי", מתאר גלס. "עלינו לאוויר יחד עם לוחמי יחידה 669". בעודם מפטרלים באוויר בשמי הצפון, חלף מולם מסוק נוסף שטס לעבר שטח לבנון כשגם הוא נמצא במשימה של פינוי פצועים משדה הקרב.
"לא הבנו למה מסוק אחר מבקש אישור לחצות קו ולהיכנס ללבנון בעוד אנחנו באוויר", אומר גלס, "בדיעבד הבנו שהחל שלב של פינוי פצועים אבל אנחנו עדיין נאלצים לפטרל בתוך השטח האווירי של ישראל. בהמשך גם קיבלנו ידיעה על כך שאותו מסוק הופל בשטח לבנון וזה איפס אותנו: הבנו שצריך להתחיל לטוס אחרת ולצאת לטיסה רק לאחר לימוד הנתיב והמודיעין. התקרית של הפלת המסוק הביאה לכך שקרקעו אותנו וכך היינו עסוקים בבניית אוהלים והתבשלות עם עצמנו על האירוע הקשה שהיה".
הבוקר עלה על היום השני למלחמה. מסוקי הטייסת עדיין מקורקעים בבסיס הארעי אבל בתוך שטח לבנון גובים הקרבות מחיר יקר. אנשי הטייסת מבינים ושומעים שיש בלבנון פצועים הזקוקים לחילוץ אווירי.
"הרגשנו שצריך לעשות משהו אבל במרכז השליטה של פיקוד צפון מונעים מאיתנו את הטיסות ובמקביל התחילה כבר הפעולה לכיבוש הבופור ויש הרבה פצועים", מתאר תא"ל (מיל') בר, "ישבנו באוהל בבסיס הארעי מחכים להזנקה. לחצנו שיתנו לנו לטוס לפחות בלילה כי הלילה הוא יתרון וזה אכן עבד. לקראת השעה 01:00 אורי בן שמואל ז"ל (שנהרג שבוע לאחר מכן) ואני מתאמים שנצא כמבנה של זוג מסוקים, משום שבבופור יש יותר מדי פצועים למסוק אחד. לאחר שקיבלנו אישור פעלנו במהרה, כי ידענו שבסביבות השעה 04:00 כבר עולה השמש".

למצוא קופסת שימורים
רק כמה דקות חלפו מאז קבלת אישור ההמראה מפיקוד צפון ושני המסוקים כבר בדרכם, ממריאים עם הידיעה שבבופור מתחולל קרב קשה מאוד. בעוד אורי בן שמואל ז"ל ותא"ל (מיל') בר כבר הכירו את הגזרה, עבור גלס זו הפעם הראשונה בה הוא חוצה את גבולות ישראל בשעת לחימה, אבל כעת אין אפילו מספיק זמן לפחד ויש רק דריכות וריכוז. "באותם רגעים אין מקום לפחד, אתה מפחד כשאתה רץ למסוק, אבל מהרגע שאתה מניע וכולך במשימה אין לך זמן לפחד", מתאר גלס.
כשהם מתקרבים באוויר אל המבצר הצלבני העתיק, הם מבינים שהמצב לא יהיה פשוט כלל וכלל: שכבה של עננים וערפל מסתירים את הקרקע ולא ניתן לראות כלום.
"הנקודה היחידה שניתן לזהות הייתה כתם אור כתום שהגיע מהגדר של קיבוץ משגב־עם. התחלנו לנסות לחדור את העננים, אבל מהר מאוד הבנו שלא נוכל לטוס במבנה. זו הייתה ממש סכנת נפשות ושני מסוקים שטסים קרוב זו לא אופציה. אורי ניסה להיכנס פעמיים אך ללא הצלחה בגלל העננות ונאלץ לחזור לאחור", מסביר סא"ל (מיל') גלס, "ביקשנו אנחנו לנסות. בפעם הראשונה הנמכנו מתחת לעננים בשטח ישראל באזור משגב עם ובטיסה נמוכה מאוד, כשאנחנו ממש רואים את הקרקע, התחלנו לטוס לתוך דרום לבנון. הגזרה הייתה כולה אפופה בעשן שחור ואזורים אדומים של להבות. ברגע שהיינו מתחת לעננים ראינו את כל דרום לבנון בוערת: הרבה אש, שריפות ופגזים בין אם לכיווננו ובין אם לאו. היה ברור שזו מלחמה".
מלבד החבירה בקשר, אמורה הייתה להתבצע החבירה אל הכוח הקרקעי בעזרת סימון שנקבע מראש: קופסת שימורים ובתוכה סמרטוט בוער טבול בדלק. זה היה הסימון היחידי למיקום כוח סיירת גולני שכבש את מבצר הבופור.
"עכשיו לך תמצא קופסת שימורים בוערת בתוך שדה קרב", אומר גלס, "האופציה היחידה שנבין איזו להבה שלנו הייתה דרך הדיבור בקשר וזה שיחק לרעתנו בשל העובדה שמעט צפונית אלינו הייתה נקודת פינוי נוספת אליה נשלחו מסוקים אחרים. זה גרם לבלבול שלנו ולקח לנו זמן רב להגיע ליעד. הייתה תחושה בבטן שהעלתה את השאלה האם אנחנו לא מתגרים יותר מדי בגורל".

"הפגז הבא עלינו"
תוך כדי ששני הטייסים מתאמצים לאתר את נקודת הנחיתה המיועדת להם, הם מודיעים בקשר לבן שמואל ז"ל שהמצב מסוכן מדי, שאש נפתחה לכיוון המסוק שלהם ושבכלל, המצב ממש לא מעודד הכנסת מסוק נוסף. "זה היה מאוד מגבלתי מה שעשינו שם", מוסיף בר, "זה לא משהו שמתאמנים עליו. באותה התקופה לא היו אמצעים לראיית לילה וראינו את הקרקע רק בצורה מעורפלת מאוד אך עשינו זאת למען הפצועים. ידענו שאת מי שלא ניקח אף אחד כבר לא יקח".
ברגע שהם מצליחים סוף סוף לנחות על הקרקע, החלו ליפול בסביבה פגזים אשר הרעידו את גוף המסוק. תא"ל (מיל') בר מודיע לרופא ולחובש של 669 להכניס את כל הפצועים וכי המגבלה של המסוק כבר לא משמשת פרמטר. בין הפצועים שהועלו למסוק היה גם מפקד סיירת גולני בקרב הבופור, אלוף (מיל') משה קפלינסקי.
"לא היה לנו מושג מי הפצועים שנמצאים במסוק, אנחנו לא הפרענו לרופאים והם לא לנו, היה לחץ והרבה רעש", מסביר בר וגלס מוסיף: "במהלך השהות על הקרקע היריות היו ממוקדות והרגשנו כל פגיעה של פגז שהרעידה את המסוק. אני ממש זוכר שהיה פגז שכמעט פגע באף המסוק ולא אשכח את הבעת הפנים של המכונאי המוטס, כי האדמה עפה לעברנו והיה ברור שהפגז הבא עלינו. המראנו מהשטח ובאופן אירוני, העננים שקודם היוו מכשול גדול עבורנו, היוו עכשיו את ההגנה שלנו כאשר טסנו לתוכם".

לא הולכים להלוויות
לקראת השעה 04:00 לפנות בוקר נחת המסוק בבית־החולים זיו בצפת והפצועים הועברו לטיפול כשבאופק כבר נראו קרני השמש הראשונות. "לאט לאט הלחימה הפכה לסוג של שגרה", מספר גלס, "כמה ימים לאחר מכן שחררו אותנו הביתה אך באוויר שינו לנו את המשימה ואמרו לנו לנחות ברמת דוד ושהטייסת תתחיל לבצע פעילות נוספת. כשנחתנו ברמת דוד הגיעה גם כמות גדולה של מסוקים ומילואימניקים לטובת אותה פעילות".
היום, שלושה עשורים אחרי המלחמה, הם כבר יכולים להסתכל אחורה. "עם השנים, כשנופלים חברים, החיים מלמדים אותך איך להתמודד. זה לא הופך להיות קל יותר ובטח שאי־אפשר למחוק את האירוע מהזכרון אבל ישנה הבנה שאם לא נפריד את האירוע מהסיטואציה, אנחנו מסכנים את עצמנו ואת אלה שטסים איתנו. זו אחת הסיבות שלא הולכים להלוויות בזמן מלחמה", מסביר תא"ל (מיל') בר, "קשה ומסובך להיות בהלוויה ולחזור ממנה. הזמן לא עושה את שלו, הוא לא עושה כלום בעצם ובסך הכל משנה את התפיסה, כי צורת המחשבה משתנה וכבר לא זוכרים מה הוא אמר בדיוק, או את הקול או הדמות".
ולאותה הגיחה, מתברר, היה סיום בלתי צפוי. כמה חודשים מאוחר יותר קיבלו מיקי בר ויובל גלס הודעה מפתיעה: הם הוזמנו לוועדה לקבלת צל"ש מפקד חיל־האוויר על אותו חילוץ בלבנון ובכנס השנתי של חיל־האוויר, מול אלפי זוגות עיניים, העניק להם האלוף (מיל') דוד עברי, מפקד חיל־האוויר דאז, את הצל"ש.
"בזמן הפעולה אתה לא חושב", מסכם בר. "רק אחרי שאתה חוזר, יושב וחושב עם עצמך, עובר לך בראש 'איך עשיתי את זה?'"

עוד באותו מדור

מחוברות

הן נמצאות בדרך כלל מאחורי הקלעים אבל הן גם אלו שמוודאות שהכל מתנהל כמתוכנן. פקידות המבצעים (פקמ"ציות) ממלאות תפקיד חשוב בכל מגוון הפעילויות של החיל. סיפוריהן של שלוש פקידות וקצינות מבצעים, שלקחו חלק בכמה רגעים ידועים יותר וידועים פחות, ממחישים את האחריות הכרוכה בתפקיד

אסוף את המעשים, המילים והאותות

כל מי שהיה לו אוסף אי־פעם מכיר את התחושה: הנה מצאת עוד פריט אותו אפשר לצרף לאלו שכבר ברשותך. שלושה אנשים בעלי אוספים הקשורים בחיל־האוויר מספרים את הסיפורים הגדולים והקטנים של החלקים המרכיבים את האוסף שלהם ותוך כדי גם מספרים על החיפוש המתמיד אחר הפריט הבא