בטאון חיל האוויר

ביטאון
גיליון 206
גיליון 206 31/08/12
מוצגים בפניכם תקצירים משלוש הכתבות הפותחות של כל מדור. את הגיליון הנוכחי ניתן יהיה לקרוא כשהגיליון הבא יצא.

לגליון זה מצורף לוח שנה

כתבות

לא תתפוס אותי

תגיות: מודיעין , היסטוריה , ארה"ב

כלי־טיס מסתוריים, מדגם לא מזוהה, מפלחים פעם אחר פעם את שמיה של מדינת ישראל, מותירים מאחור רק שובל עשן ותסכול לנסיונות היירוט החוזרים ונשנים של חיל־האוויר, נסיונות שתמיד הסתיימו במפח נפש. ארבעה עשורים מאוחר יותר משחרר ארכיון צה"ל לפרסום את אחת הפרשות המרתקות בתולדות חיל־האוויר

טל מיכאל

"אני לא חושב שאפשר לדבר על זה", מהסס מ' בעברו השני של הקו. "וגם אם כן, אני לא זוכר הרבה. בכל אופן, המשך יום טוב".
עוד שיחה מסתיימת באיחולי יום טוב ואחריה עוד כמה כאלו. ארבעת העשורים שחלפו לא הצליחו לפוגג את מעטה הסודיות.
"גם אלה שאומרים שהם לא זוכרים את זה, זוכרים היטב. אירועים מהסוג הזה אף אחד לא יכול לשכוח", מבהיר טייס לשעבר שביקש גם הוא להישאר בעילום שם. "יאוש כזה לא חווינו כמעט אף פעם. איך אנחנו, טייסיו של חיל־האוויר הגדול והחזק בעולם כמו שחשבנו אז, נכשלים פעם אחר פעם במשך חודשים? איך קורה שאנו לא מצליחים לבצע את משימתנו החשובה ביותר ולהגן על שמי המדינה כפי שהתחייבנו?".

רוצים לקרוא עוד? לחצו כאן

חולף עם הרוח
כל אחד מהסיפורים שמגוללים משתתפי הגיחות מתחיל ביום שגרתי ושמיים צלולים, ממשיך בהזנקה פתאומית אל עבר גוף לא מזוהה בשמיים ומסתיים באכזבה גדולה ותחושת כשלון עמוקה של הטייסים, בכירי המטכ"ל וראשי הצמרת המדינית.
"אף פרט מודיעיני לא היה קיים על הגיחות האלה. אפשר לסכם את מה שידענו על המטוסים שעפו לנו בשמיים ועל מטרתם במילה אחת: כלום", מודה סא"ל (מיל') אורי וולף, קצין מודיעין במטה חיל־האוויר בשנות החמישים המאוחרות. "היינו יושבים במטה ומסמנים את נקודות ההתקדמות של העב"מים האלו על מפות של המזרח־התיכון. כל פעם התאכזבנו מחדש, זה נגמר מהר בדיוק כמו שזה התחיל".
פעם אחר פעם גירדו טייסי הסילון את רף הגובה של אותם הימים ונאלצו להשלים עם המציאות. "נתקלתי לראשונה באירוע מהסוג הזה בתור טייס 'מטאור' בטייסת 'הסילון הראשונה' ברמת דוד", מספר תא"ל (מיל') ישעיהו ברקת, אחד מהטייסים הישראליים הראשונים שהשתתפו בגיחות "ז'ול ורן". "ישבנו כמה טייסים ופתאום הזניקו אותנו מהמגדל. שאלו 'מי כאן מוכן לעלות למטוס כמה שיותר מהר?', טייס נוסף ואני התנדבנו. רצנו למטוסים והתחלנו לטוס צפונה כפי שהורו לנו, במטרה לצבור כמה שיותר גובה עד ההיתקלות עם המטוס".
אנשי הבקרה שהבינו שהעצם הבלתי־מזוהה נע בגובה רב למדי לכיוון צפון, קיוו שזוג המטאורים יצליחו לטפס מספיק גבוה עד לנקודת המפגש. "למטאורים לקח זמן רב לצבור גובה ובכדי להגיע לתקרת הגובה שלנו (30,000 רגל) היינו צריכים לפחות רבע שעה באוויר". כשהגיעו לנקודה המתוכננת, נתקלו ברקת ומוביל המבנה שהיה עמו במראה שלא ראו כמותו מעולם.
"ראינו פס התעבות רחב וישר כמו סרגל בגובה אדיר. הוא נמשך ונמשך עד שבקושי ראינו את הקצה שלו. הוא המשיך להימתח קדימה ואנחנו טסים מאחוריו במהירות וכמעט מזדקרים מרוב שמנסים להסתכל למעלה ולטפס ופשוט לא מצליחים להגיע אליו".
הבלבול בחיל היה גדול. הגיחות המשונות המשיכו להופיע בתדירות גבוהה וקיומן נשמר בסודיות מוחלטת, שמא תיווצר בהלה או גרוע מכך: מדינות אויב יבינו שהמרחב האווירי של ישראל אינו אטום לחלוטין.