בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 226 31/12/15
טיסות לילה
דגל כחול
מסדר כנפיים

כתבות

שושלת קטלנית

זה הוא סיפורם של טילי א"א (אוויר–אוויר) "כחול–לבן", סיפור שהחל עם כשלונות בשנות החמישים ונמשך הרחק אל תוך העתיד עם הטילים המתקדמים בעולם בתחומם. זה הוא גם סיפורם של המפתחים שהצליחו להביא מהפכה בכל דור חדש של טילים ותרמו תרומה מכרעת לעליונות האווירית של ישראל באזור

דוד גרינוולד | צילום: רפאל

הלל בר־לב ז"ל היה מהנדס אלקטרוניקה מקליפורניה שעבד בשנות ה־50 בחברה שפיתחה טילי אוויר־אוויר. לו עצמו לא הייתה גישה למחלקת הפיתוח אך ספרות בנושא הייתה מצויה בכל פקולטה להנדסה אווירונאוטית ובר־לב הצעיר החל ללמוד באופן עצמאי את תחום פיתוח הטילים, עד שהחליט כי הוא מסוגל לתכנן ולפתח טיל שכזה. בקיץ 1957 עלה לישראל, התקבל לעבודה בתעשייה בטחונית והשתלב בעבודת הפיתוח של טילי "לוז" שנועדו לפגוע בכלי־שיט. במקביל המשיך לעמול על פיתוח טיל אוויר־אוויר וכשהרעיון הבשיל, ניסה לעניין את החברה בה עבד בתכניות כשהוא נעזר בדגם הטיל אותו רצה לפתח.

הרעיון נדחה בנימוס, אך למזלו פגש בר־לב באקראי את רס"ן בני פלד, טייס הניסוי אשר נבחר לנהג את טיל ה"לוז" באחד הניסויים. תוך כדי שיחה סיפר בר־לב לרס"ן פלד על הצעתו והטייס שיהפוך לימים מפקד חיל־האוויר, התלהב והבטיח להעביר את הרעיון למפקדת החיל. כפי שבר־לב לא ידע שפגש את מי שיפקד על החיל במלחמה הקשה בתולדותיו, סביר להניח שפלד ז"ל לא ידע שפגש את מי שנחשב לאבי פיתוח טילי אוויר־אוויר בישראל.

כשלון וכרטיס כניסה
חבלי לידה קשים עברו על "שפריר 1", טיל האוויר־אוויר הראשון מתוצרת חברת רפאל. חיל־האוויר השתמש עד אז בטילי אוויר־אוויר אמריקאים אשר הגיעו מוכנים לשימוש ומתחילת עבודות הפיתוח על הטיל הישראלי, נתקלו לראשונה מהנדסי החברה ובר־לב בראשם, בשאלות שנחשבות היום לבסיס העניין: מה הם שלבי הפיתוח של הטיל? כיצד מדמים אותו באימון? מה הם הניסויים הנכונים לבדיקת תקינות מערכותיו?

בישראל של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים לא הייתה תשתית מדעית, טכנולוגית וארגונית שתוכל להתמודד עם פיתוח נשק מונחה וטעויות רבות נעשו במהלך הדרך. רק באפריל 1964 הסתיימה מלאכת הפיתוח של "שפריר 1" כטיל מונחה חום המשוגר ממטוסי "שחק" (מיראז').

גם לאחר כניסתו לפעילות מבצעית, המשיך הטיל לספוג ביקורות חריפות, בעיקר משום שהיה יכול "להינעל" אך ורק מגזרה אחורית, כשהמטוס המשגר מתמקם מאחורי יריבו ולא משום עמדה אחרת, כך שמטוסי החיל נותרו בעולם ה"דוגפייט" ובנוסף, טווחי הטיל היו קצרים, כך שבמהלך הקרב היה הטייס התוקף צריך להביא את המטוס לנקודה קרובה מאוד למטרה. גם לאחר שהצליחו הטייסים להגיע לעמדת הירי הנוחה, החמיץ לא פעם "שפריר 1" את מטרתו ולאור מגבלות אלה, מובן מדוע ניתן לספור על כף יד אחת את מספר ההפלות שנרשמו לזכותו.

במילים אחרות: כמערכת נשק האמורה לענות על צורך מבצעי נחשב הטיל לכשלון מובהק. עם זאת, ככרטיס כניסה לעולם יצרניות הטילים היה הטיל הישראלי הראשון להצלחה. במהלך הפיתוח הוקמה התשתית לניהול פרוייקטים מורכבים ובתוכה מערך הניסויים, כשאליהם התווסף הנסיון הטכני בפיתוח. כל אלה הכשירו את הקרקע לפיתוח האח הצעיר במשפחה.

לתדהמת טייסי הקרב
אבני הבניין הראשונות לפיתוח "שפריר 2" הונחו עוד במהלך פיתוחו של הדור הקודם והטיל החדש, אשר נכנס לפעילות בשנת 1968, היה דומה לאחיו הגדול בכך שגם הוא שוגר מגזרה אחורית בלבד, אך משופר במאפייניו הכלליים: זווית הירי נפתחה מ־30 ל־45 מעלות ואפשרה למטוס "לפזול" ולפגוע במטוסים הנמצאים בתנועה רחבה יותר וגם טווח הנעילה הוגדל.

השינוי הגדול היה באחוזי הפגיעה: בעוד השפריר הראשון נחשב לטיל לא אמין הרי שהדור השני הביא קבלות מיידיות. "בשבוע הראשון בו הוכנס 'שפריר 2' לכוננות מבצעית הוא הפיל ארבעה מטוסי מיג־21. תוצאות אלה מדברות בעד עצמן ומצביעות יותר מכל על הישגי הפיתוח", כתב לחברת רפאל האלוף מוטי הוד ז"ל, מפקד חיל־האוויר דאז. "ברצוני להביע את הערכתי על ההישג הנאה ולאחל הצלחה לא פחותה מזו בנושאי פיתוח בעתיד".

כך היה. "שפריר 2" הוא טיל האוויר־אוויר הפורה ביותר של חיל־האוויר עם למעלה מ־100 הפלות במלחמות ההתשה ויום הכיפורים, הישג שרק טילים בודדים בעולם יכולים לזקוף לזכותם. הטיל היחידי המתקרב למספר הוא "סיידווינדר", טיל מונחה חום מתוצרת ארה"ב שהיה בשימוש באותה תקופה ונחשב "הימור בטוח", אך פגע באחוזים פחות טובים. "הפתעת המלחמה לגבי הטייסת היו טילי 'שפריר'. ייתכן שאחוז ההפלות הגבוה שלהם נבע מעצם ההתמדה באימונים ואכן, הקפדנו לשגרם בנתונים ולמרות זאת הם הפתיעו בכושר ההשמדה שלהם", אמר סא"ל יעקב גל, מפקד טייסת "הצרעה", לאחר מלחמת יום־הכיפורים.
אבל יהיה זה הדור הבא של טילי א"א ישראליים שיעלה לליגה של הטובים בעולם.

דור הנחשים
קפיצת המדרגה המשמעותית הגיעה בשנת 1978, עת נכנס לשירות טיל "פיתון־3". הטיל, הראשון למשפחת הפיתונים, היה טיל כלל־גזרתי המאפשר למטוס המשגר לנעול על מטוס המטרה ללא קשר לכיוון פנייתו. מטוסי הקרב הישראלים יכלו לראשונה ליירט מטוסים שטסים במאונך להם או אפילו כאלה שטסים ישירות לעברם, זוויות שקודם לכן נחשבו לבלתי אפשריות.

בתקופה שקדמה למלחמת לבנון הראשונה ובמהלכה שימשו טילי "פיתון־3" כחימוש העיקרי בקרבות האוויר של מטוסי "קורנס" (פאנטום) ו"כפיר" והפילו כ־35 מטוסים ומסוקים סוריים. למרות ההצלחה, ברפאל כבר התחילו לעמול על דור ההמשך ובשנת 1993 שחררו לאוויר את " פנתר" (פיתון־4).

אם הדור הקודם היווה קפיצת מדרגה, כעת התרחשה מהפכה: בשילוב עם כוונת הקסדה המתקדמת, הגשים "פנתר" את החלום הרטוב של טייסי הקרב כשהעניק להם את היכולת להפיל כל מטרת אויב ב"חצי הכדור" הקדמי של המטוס ולמעשה כל מטרה בחזית המטוס נכנסה לשליטת הטיל אשר ביצע את התמרון למטרה בעצמו. מעתה והלאה פטור הטייס הישראלי מהצורך לתמרן כדי להגיע אל מאחורי מטוס האויב ועליו רק להסתכל על המטרה, לנעול ולשגר. פורמט "דוגפייט" המוכר מקרבות האוויר של העבר, חלף מהעולם.

"נכון שעם כניסת 'פנתר' השתנה קרב האוויר והרדיפה אחרי זנב המטוס הפכה ללא רלוונטית, אבל חשיבות רמת הטיסה של טייס הקרב לא השתנתה. במקום לחפש עמדת ירי, הוא היה צריך לתפעל מספר מערכות חדשות ולתת תשומת לב להרבה מאוד פרטים במקביל", מספר יוסי דרוקר, ראש חטיבת מערכות לעליונות אווירית ברפאל ובכיר בחברה. "הערך של טייס קרב טוב המשיך להיות משמעותי, אבל בצורה אחרת. כמויות המידע העצומות שהחלו לזרום לטייסים חייבו אותם לחלוקת קשב - גם תפעול המערכות וגם העיסוק הכולל במשימה. מדובר באתגר משמעותי שפיתוח יכולת ההתמודדות מולו דורשת הרבה מאוד אימונים. חיל־האוויר שם על הנושא דגש".

החשיבות המבצעית של "פיתון־4" הייתה אדירה: הוא יצר מצב בו מטוס נחות מבחינת הביצועים יכול לגבור בקרב אוויר על מטוס מתמרן ומטוס תקיפה עמוס פצצות יכול להתגונן אל מול מטוסי אויב ללא צורך להשליך חימוש או דלק ההכרחיים למשימה. למרות הישגים אלה, רפאל נשארה נאמנה למדיניות והתחילה לחשוב קדימה. השאלה היחידה הייתה כמה קדימה עוד ניתן ללכת.

"מי צריך פיתון-5?"
מעט לאחר הכנסת "פנתר" לשימוש מבצעי, הציעה חברת רפאל לחיל־האוויר להתחיל להשקיע בפיתוח הטיל הבא. "אחד הדברים המדהימים שאמרו לנו בחיל־האוויר היה: יש לנו את 'פנתר' והוא מקנה לנו עליונות אווירית לעשר השנים הבאות, אז למה אנחנו צריכים פיתון־5?", סיפר לבטאון חיל־האוויר מאיר חלבני, שהיה המהנדס הראשי של פרויקט "פיתון־5" ברפאל. "לקח לנו זמן לשכנע את חיל־האוויר שכדאי לפתח טיל שיקנה להם עליונות לעוד כמה עשורים קדימה".
ואכן, חיל־האוויר החליט להצטייד בטילים שקיבלו את השם "חרב" ועבודת הפיתוח החלה בשנת 1997. הטיל הביא עמו מהפכה נוספת בדמות "כיפה מלאה": בעוד "פיתון־4" יכול לנעול "רק" על מטרות בחצי הקדמי אל מול הטייס, כעת ניתן ליירט כל מטרה בכל מקום, 360 מעלות מסביב למטוס, אפילו מאחוריו. ויש עוד.

"מבחינת ההגדרה נחשב 'פיתון־5' לטיל אוויר־אוויר לטווח קצר למרות שבפועל הטווחים שלו מתקרבים לאלה של טילים שניתן לשגר מעבר לטווח הראייה של הטיל", הסביר דרוקר. "למרות שהטווח שלו גדול מזה של קודמו, הרי שבאמצעות טכנולוגיות חדשות המיושמות בו הוא נהנה מיכולת תמרון מרשימה מאוד שמעניקה לו הזדמנויות ירי שהיו דמיוניות. באמצעותו עברנו ממצב בו טילי אוויר־אוויר מסוגלים ליירט מטרות ב'גזרת הרג' מסוימת למצב בו הטיל יכול לפגוע בכל מטרה בכל מקום".

את היכולת הזאת השיגו ברפאל באמצעות טכנולוגיית "נעילה לאחר שיגור". ניתן להגיד שאותם אמצעים האריכו את טווח הטיל משמעותית. חיל־האוויר משתמש עד היום בטילי מכ"ם מתוצרת ארה"ב שאף הפילו כלי־טיס עויינים, אך הם מסובכים לתפעול ויקרים פי כמה ולכן טילי החום הישראלים נחשבים לאפשרות המועדפת.

"האיום חוזר"
"בשנים האחרונות לא היו לנו קרבות אוויר. האויבים הקרובים אלינו באזור מבינים שהם נחותים באופן משמעותי מהיכולות של חיל־האוויר בתחום ולכן הם עברו לקרב א־סימטרי של שיגור כטב"מים, רקטות וכן הלאה. ההתקדמות שלהם בנושא האוויר־אוויר נזנחה לחלוטין", מספר יוסי דרוקר. "לאחר שהבנו את מגמת החוסר בקרבות אוויר, שאלנו את עצמנו למה שלא נשגר אותם מסוללות קרקעיות? לקחנו את הטילים המצוינים שבנינו והחלטנו להעביר אותם לשימוש כמערכת הגנה אווירית. טילי אוויר־אוויר מפותחים לעמידה בתנאי סביבה קשים מאוד כגון רעידות, גשם, רוחות ותנאי טמפרטורה קיצוניים".

כך, בשנים האחרונות החלה רפאל להפוך חלק מטילי "דרבי" ו"פיתון" לטילי הגנה אווירית.

קרבות אוויר לא התרחשו כאן כבר 30 שנה, אך מאז שנת 2006 חדרו לשמי ישראל כעשרה כלי־טיס אשר יורטו בין השאר בעזרת טילי "חרב", "פנתר" ומערכת "יהלום" (פטריוט) וברפאל כבר חושבים על פיתוח הדור הבא שצפוי להכנס בשנים הקרובות גם למערך הקרב.

"הטיל הבא יהיה טיל לטווח ארוך יותר אשר ישלב גילוי קרינת חום ותמונת מכ"ם. אני מעריך שהוא ייכנס לשירות בחיל־האוויר בשנים הקרובות גם במערך הקרב ואולי גם לסוללות ההגנה האווירית", מספר נתן קנטור, מומחה לטילי אוויר־אוויר במחלקת חימוש של חיל־האוויר. "העלייה בנפח החדירות לשמי מדינת ישראל, בעיקר על־ידי כטב"מים ומטוסי הקרב שנמצאים באזור, מביאה דרישות מבצעיות משום שהאיום לאט לאט חוזר. אנחנו צריכים זמינות ואמינות גבוהה של טילים מתקדמים מתוך הבנה שזה ארוע שעלול להתרחש בכל יום".

לרכישת מנוי לבטאון חיל-האוויר לחץ כאן!

עוד באותו מדור

מטוס "סופה" (F-16I) מיירט כטב"ם חיזבאללה בשמי הנגב, אוקטובר 2012

סוגרים את הפרצה

המציאות המשתנה של המזרח התיכון מאלצת את חיל–האוויר להיות ערוך לקראת תרחישים לא–צפויים בעיקר של חדירת מחבלים לגבולות ישראל. טייסות מסק"ר, קרב וכטב"ם מתאמנות באינטנסיביות על המתארים הללו ויוצרות מערכי טיסה משותפים שמטרתם אחת: לנטרל במהירות כל איום חודר
9 באוקטובר 1973. מטוסי חיל-האוויר תוקפים את המטכ"ל הסורי בדמשק  (בעיגול הלבן). בעיגול האדום: מטוס "קורנס" שהטיסו רס"ן דובי שפיר ז"ל והנווט יעקב יעקובי

בגוב הסוללות

כמעט בכל מלחמה זו אחת המשימות המאתגרות והמרכזיות של חיל–האוויר: תקיפה במרחב מאוים. טייסי העבר מתארים את השניות מקפיאות הדם כאשר אש אויב כבדה עוטפת את המטוס וטייסי ההווה מתארים איך זה יהיה במלחמה הבאה