בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 228 01/05/16
גליון חגיגי ליום העצמאות תשע"ו

אימון ביוון
הצוות האווירובטי
יום העצמאות תשע"ו

לגליון זה מצורף דגם להרכבה של מטוס ה-F-35

כתבות

גיבורי המסלולים

את תפקידי הגיבורים בחיל–האוויר תופסים באופן מסורתי אנשי צוות האוויר, אך לאורך השנים התרחשו בחיל מספר סיפורי גבורה עלומים, בימי שגרה או בין הפגזים במלחמות, בהם מילאו תפקיד מרכזי דווקא צוותי הקרקע

אילון טוהר | צילום: ארכיון המרואיינים

"פשוט עשיתי את העבודה שלי", אומר אל"ם (מיל') אריה שמואלי, שהיה קצין החימוש של טייסת "הקרב הראשונה" ולימים מפקד יא"א (יחידת האחזקה האווירית). "כשאתה האחראי, אתה מהווה אוטוריטה לאנשיך בטייסת המצפים שתעשה את המוטל עליך כמו האחרים. לדעתי, כל אדם שהיה נמצא במקומי היה פועל אותו הדבר".

סיפורו מתחיל בימים שלפני מלחמת ששת הימים, אז עלה הצורך בפצצות בעלות מרעומי השהייה אותן ניתן להטיל על מסלולי בסיסי האויב כאשר הפצצות אינן מתפוצצות במגע עם הקרקע אלא רק לאחר כשעה.
הצוותים הקרקעיים בבסיס חצור שהיה בכוננות מתמדת, עמלו יומם וליל על הכנת המטוסים ונדרשו להחליף שוב ושוב את חימושי המטוסים. ארבעה מטוסי מיראז' עמדו בכל דיר תת־קרקעי ועל כל אחד שתי פצצות של חצי טון, חלקן עם מרעומי השהייה.

"באחד הסיורים הגעתי לדת"ק וזיהיתי התקהלות של אנשים. הסבירו לי כי אחד ממרעומי ההשהיה התפרק", מספר אל"ם (מיל') שמואלי. "המצב לא היה ברור, אך היה זה רק עניין של זמן עד הפיצוץ. ראשית, הרחקתי משם את האנשים והחלטתי שעל אף קוצר הזמן, כדאי שאבחן את השרטוט של המרעום. השעון תיקתק ונסעתי למחלקה, הצצתי בשרטוטים ובדקתי מה הדרך הטובה ביותר לפרק את הפצצה תוך חבירה עם רס"ן זאב פלד ז"ל, קצין החימוש הבסיסי".

אל"ם (מיל') שמואלי, סרן פלד ז"ל ורס"ל דניאל כהן ציון, טכנאי חימוש בבסיס, נכנסו למרוץ נגד השעון ונגד פצצה הצפויה להתפוצץ תוך פרק זמן בלתי ידוע בדת"ק ובו מטוסי קרב חמושים וציוד יקר.

לפרק אותה
"בשלב הראשון פרקנו את הפצצה מהמטוס, הורדנו אותה לעגלה והרחקנו אותה לקצה הדת"ק למקרה שתתפוצץ. מסביב כוחות כיבוי, אמבולנסים ואנשים מתאספים מרחוק, אני זוכר את התמונה הזו עד היום", נזכר אל"ם (מיל') שמואלי. "אמרתי לסגני: תתרחק מהמקום, יש לך ילדים. נשארנו זאב ז"ל ואני והתחלנו לפרק לאט לאט". הוא זוכר לפרטי פרטים את פירוק הפצצה העדין והמורכב: מהסרת זנב הפצצה ועד להפרדת החלקים הקטנים. הפעולה הייתה פשוטה. היה עלינו להבריג את החתיכה האחרונה של המרעום השבור החוצה", הוא משחזר. "פירקנו אותה בעדינות והשלכנו לשדה כדי שאם תתפוצץ, שיקרה בשדה ומבלי לגרום נזק".

הדרמה הרגעית לא הפריעה להמשך הכוננות שקדמה למלחמה במסגרתה נעשה שימוש במרעומי ההשהייה. "הכול חזר לקדמותו. פלד ז"ל טפח לי על השכם וכולם חזרו לעבוד. לא היה זמן לשמפניות". אחרי המלחמה עלה הסיפור ואלוף בני פלד ז"ל, מפקד הבסיס דאז, המליץ להעניק למעורבים ציון לשבח.

"ניגשתי לטפל בפצצה המופעלת בלי לחשוב יותר מדי, מפני שהרגשתי שזו חובתי, כמו כל תקלה אחרת שהתעוררה במטוסים. הידיים לא רעדו ופעלנו בשקט ובקור רוח, כשכולם צופים בנו מסביב", מתאר אל"ם (מיל') שמואלי. "רק שנים אחר כך חשבתי על התוצאות שעלולות היו להתרחש. נטישת המקום והשארת הטיפול בבעיה למישהו אחר לא הייתה באה בחשבון בשום מקרה כשיש לי פקודים עבורם אני הסמכות הגבוהה. לא יכולתי להרשות לעצמי שהדת"ק על מטוסיו והציוד שבו יתפוצץ עוד בטרם התחילה לחימה. לא רוצה לחשוב בכלל מה היה קורה אם לא הייתי פועל כשורה ומנטרל את הפצצה בזמן".

האפשרות השלישית
מרץ 1961. רס"ל דנינו יצחק שהחל את שנת הקבע הראשונה שלו ביחידת ס"פ (סילוק פצצות) בחיל־האוויר, שהה באחד המטווחים דרומית לבאר שבע אשר שימשו לאימוני הפצצה ותרגול צליפה על מטרות. בשעת לילה נחת במקום מסוק שהגיע לקחת אותו לבסיס רמת דוד. "עליך לבוא עמי מיד", אמר לו הטייס. באותו הלילה אמור היה מטוס ווטור להמריא לגיחת אימון של הפצצת מטרות, אולם התרסק בעת ההמראה ועלה בלהבות על מסלולי רמת דוד כשהוא נושא שתי פצצות, כל אחת במשקל חצי טון.

"הודיעו לי שיגיע הליקופטר לקחת אותי", נזכר רס"ר (מיל') יצחק. "נלקחתי משם יחד עם עוד שני אנשי צוות. בקצה המסלול היו מונחות שתי הפצצות המפלצתיות שרק בנס לא התפוצצו על אף החום הכבד במקום". רס"ר (מיל') יצחק ראה שתי אפשרויות: להפעיל מטען נפץ ולפוצץ את הפצצות במקום או לגרור אותן למקום מרוחק ולפוצץ אותן שם. הוא ידע כי בשני המקרים ייגרם נזק רב ולכן בחר באפשרות שלישית שהייתה כרוכה בסיכון אישי רב: הוא פירק את הפצצות בעבודה מאומצת וזהירה שנמשכה קרוב לשעתיים. עם פרסום הסיפור בתקשורת, הסביר: "איני פוחד מפצצות ישראליות".

גם הוא קיבל צל"ש. "ביצעתי את העבודה כפי שלמדתי ממפקדי, עודד הנגבי, שהשפיע עלי רבות", הוא מבקש להדגיש. "ראיתי שנגרם לפצצות נזק רב. לאחר הנטרול, הסעתי אותן בליווי המשטרה הצבאית לדרום הארץ ולקראת בוקר הגענו למטווח שם השארתי אותן. כך תם המבצע שנמשך לילה שלם ושעות של חרדה הגיעו לקצן".

מנוע מטאטא
במלחמת יום הכיפורים היה סרן (מיל') משה שני, הידוע יותר בכינוי " ג'אג'", ממונה על אחזקה בטייסת "הקרב הראשונה" שהפעילה מטוסי מיראז' ו"נשר". הוא היה האיש הטכני הבכיר בעמדת היירוט כחלק מפריסת הטייסת לכוננות יירוט שגרתית בבסיס רפידים בסיני, כשהחלו לצוץ שמועות על מלחמה. שני התריע על הצורך להוציא מהבונקרים את הטילים, התותחים ומכלי הדלק הנתיקים וביום שבת 6 באוקטובר, בערך בשעה אחת וחצי בצהריים, המריאו המטוסים לגיחות ראשונות. "הפאנטומים (קורנסים) והמיראז'ים (שחקים) המריאו לקראת כמות גדולה של מטוסי אויב שחדרו במקומות רבים ואנשיי היו עסוקים בהאזנה לקרבות־האוויר ברדיו הקרקעי שלנו. כשמטוסי האויב הגיעו לרפידים, לא נותרו מטוסים שיגנו על הבסיס", מסביר ג'אג'. "הם הטילו פצצות שפגעו במגדל הפיקוח, במסלול ובכניסה לעמדת היירוט. האדמה התרוממה וכיסתה הכל".

מיד לאחר התקיפה, יצאו ג'אג' ואנשיו החוצה מתוך הדת"ק וראו ממרחק את המיראז'ים שבים מקרבות־האוויר. "המטוסים נחתו והחלו להסיע לקראת אזור שהיה מכוסה באבנים בגלל ההפצצה. ברגע שמטוס נוסע מעל כמות כזו של אבנים קטנות ואדמה, המנועים יונקים את הגופים הזרים שעלולים להשבית את המנוע. כשראיתי שהם הולכים להיכנס לצרה צרורה, רצתי במהירות שיא לעברם ועצרתי בעדם", מספר ג'אג'.

כדי לפתור את הבעיה, הוא הגה פתרון יצירתי. "הוריתי למטוסים להסתובב דרך מסלול צדדי, סובבנו אותם אחד אחד עם הטייסים בתוכם והוריתי להפעיל את המנועים כשצינור הפליטה מופנה כלפי המסלולים. כח המנוע העיף את כל האבנים ואיפשר למטוסים לשוב לדת"ק בבטחה כשמיד לאחר מכן, הוכנו מטוסי התקיפה והיירוט לקראת גיחות נוספות. לימים נשאלתי מה עושים בזמן מלחמה, האם הכל היה מוכן לכל מקרה והאם עמדו לרשותנו כל האמצעים. האבל האמת היא שלא היו לנו מטאטאי מסלולים, אז נאלצנו לאלתר ולהשתמש במנועים".

שם בשביל המטוסים
לצוותים הטכניים בעמדת היירוט חולק נשק בלילה הראשון, מחשש לתקיפת כוחות קומנדו מצריים על הבסיס ורק למחרת הגיעה תגבורת של פרחי־הטיס מהקורס בבית־הספר לטיסה, טכנאים נוספים ואנשי מילואים, שהגיעו לסייע במטלות השונות. מטוסי "קורנס" (פאנטום) עזבו את רפידים ועמדת היירוט תוגברה במטוסי המיראז' והנשר. כמות ההזנקות חייבה את הטכנאים להכין את המטוסים לגיחות ולקבלם לאחר קרבות־אוויר בטווחי זמן חסרי תקדים. כ־60 מטוסי אויב הופלו על־ידי המטוסים שהוזנקו מעמדת היירוט עליה היה אמונים ג'אג' ואנשיו. במקביל הוקם צוות לטיפול במטוסים פגועים ברפידים.

"כבר בערב יום ראשון שוגרו לעברנו טילי שיוט מדגם 'קלט'. הייתה זו שעת לילה וניתן היה לראות אבוקה של אש ואף לשמוע את הרעש. השמיים בהירים בסיני, אין עננים ואתה רואה אותם גבוה ולאחר מכן מחכים לנפילה", משחזר ג'אג'. "במקביל ירו סוללות נ"מ פגזים נותבים שמילאו את כל השמיים. אם זו לא היה מלחמה, זו הייתה חוויה של זיקוקים כמו ביום העצמאות".

המלאכה נמשכה גם תחת אש. מטוסי מיג מצריים הטילו מעל הבסיס מה שנראה כתחילה כטייסים נוטשים, אך התגלה כפצצות היורדות במצנחים לעבר עמדת היירוט ומסלולי הטיסה של הבסיס. "הפצצות נפלו קרוב, אפילו קרוב מאוד אבל אתה לא חושב, לא על אשתך בחודש שמיני להריון ולא על מה קורה בארץ. פשוט עובד תמיד, מפוקס, גם כשאבנים עפות עליך", מסביר ג'אג'. "עם האחריות המוטלת עלי כבכיר בעמדת היירוט, לא יכולתי להרשות לעצמי לפחד. ברור שהיה שם אלמנט של הדחקה באותו הרגע. צריך להמשיך לחמש את המטוס".

על פועלו במלחמה הוא קיבל את עיטור המופת. "במצב רגיל יש מפקד טייסת שיחד עם הקצין הטכני אחראי לנהל, אבל ברפידים הטייסים היו מגיעים ליומיים שלושה ואנחנו, האנשים הטכניים, נשארנו קבועים, מה שנתן לי מרחב רב לקבלת החלטות. אחד הרגעים המרגשים עבורנו היה כשהמטוסים שעזבו את הבסיס מחשש לפגיעה של כוחות קרקע מצריים. סא"ל אבי לניר ז"ל, מפקד הטייסת, אמר לי שהוא מאמין שיחזרו. למחרת ראינו אותם מבצעים את ההקפה ונוחתים בחזרה. זו הייתה הרגשה נהדרת: אני והצוות היינו שם בשביל המטוסים".

רוצים להמשיך לקרוא? לחצו כאן ורכשו מנוי לבטאון חיל-האוויר!

 

עוד באותו מדור

תמונה שצילם איש צוות יווני בתוך מטוס קרב יווני בעת התרגיל

ברק יווני

מערך "ברק" (F–16C/D) השתתף בתרגיל רחב היקף שנערך ביוון יחד עם חיל–האוויר המקומי וחיל–האוויר האמריקאי. במשך כשבועיים תרגלו מטוסי קרב מהמדינות השונות מצבי לחימה מגוונים, תקפו מטרות בים וביבשה ולמדו זה מזה כיצד להתמודד עם בעיות לא מוכרות

עושים הגנה

תרגיל "ג'וניפר קוברה" (JC) של מערך ההגנה האווירית וצבא ארה"ב המתקיים אחת לשנתיים הוא ציון דרך בשיתוף הפעולה הייחודי ביותר של צה"ל עם הצבא האמריקאי. התרגיל התקיים בחודש פברואר והביא חידושים טכנולוגיים, אסטרטגיים וביטחוניים אך מעל לכל הוא משקף את כוח שיתוף הפעולה בין בני ברית