בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 228 01/05/16
גליון חגיגי ליום העצמאות תשע"ו

אימון ביוון
הצוות האווירובטי
יום העצמאות תשע"ו

לגליון זה מצורף דגם להרכבה של מטוס ה-F-35

כתבות

נפקד, נוכחת

שנים אחרי מלחמת יום–הכיפורים תהפוך תמי, אלמנתו של סא"ל אהוד שלח, להיות אלמנת חיל–האוויר הראשונה שתכהן כיו"ר ארגון יתומים ואלמנות צה"ל. בשיחה אישית היא מספרת על הכאב והגעגוע שלא שככו ועל החיוך שהיא נושאת תמיד על פניה. יום הזכרון תשע"ו

נעמי צורף | צילום: ארכיון המשפחה ומור צידון

אומרים שהזמן מרפא את הפצעים, מקהה את הכאב ומשכיח את הגעגוע.

אז אומרים.

43 שנים חלפו מאז נפל סא"ל אהוד (אודי) שלח ז"ל, מפקד טייסת "הכנף המעופפת" כאשר ביום הרביעי של מלחמת יום הכיפורים ספג מטוסו טיל מעל מוצב "המזח" וצלל מטה. תמי עדיין מתגעגעת. "ככל שהזמן עובר, ימי הזכרון שלי כבדים יותר", היא משתפת. "הוא נוכח בביתי ובחיי, אני מתייעצת איתו המון בלבי ואפילו מצליחה לשמוע את תשובותיו". אודי, קצין מוערך ומסור, נשוי לתמי ואב לשני בנים צעירים, היה בן 32 בנפלו, בשיא פריחתו. תמי מחייכת, מספרת על עצמה ורק לפעמים גולשות מעל החיוך התמידי הדמעות, אבל היא ממשיכה לחייך.

אהבה ללא גבול
אודי נולד בקיבוץ רמת רחל, גדל בתל־מונד והתגייס בשנת 1959 לקורס־הטיס. תמי נולדה בקיבוץ בית יהושע ובהמשך עברה משפחתה לאבן יהודה. "הכרנו מהישובים הסמוכים, אודי היה בשכבה מעלי בתיכון והיינו מכרים אך לא באופן אישי". תמי הייתה מקפלת מצנחים בבסיס תל־נוף ואודי שירת שם כטייס צעיר. פעם אחת הוא אסף אותה בטרמפ לבסיס ומאז זה הפך שגרה. הם התחתנו וגרו בסמוך לבסיס ולאחר מכן עברו לשיכון המשפחות בבסיס.

"כבר מההתחלה היה לי ברור שהצבא זו האישה הראשונה והבית הראשון שלו היה הטייסת", מספרת תמי. "התאמתי את עצמי והלכתי אחריו לאן שהיה צריך. אודי היה מופנם, בעל שקט פנימי אבל כשדיבר, כל מילה הייתה מדויקת ובמקום. חברים באו להתייעץ איתו ודעתו הייתה חשובה להם. לי הוא תמיד נתן את התחושה של אהבה ללא גבול", היא משתהה, "אני ממש מתגעגעת, הוא היה כל מה שאישה רק יכולה לחלום עליו", היא מחייכת. "אודי היה בן נאמן ומסור להוריו וכשהיה בבית, גם בעל מדהים".

לרוב, הוא היה חוזר הביתה לאחר שהילדים נרדמו ויוצא מוקדם לפני שהתעוררו. גם השבתות היו עמוסות בעבודה בטייסת ויחד עם זאת הרבתה המשפחה לטייל בכל רגע פנוי. "הוא היה אדם ערכי מאוד, אהב את הארץ אהבה עזה וגם את האדמה. לימים מצאתי תמונה שלנו בהר הטייסים עם הבן הבכור שהיה אז תינוק. נסענו לראות את הפריחה ולטייל, רק בדיעבד התמונה הזו קיבלה משמעות נוספת".

בין הטיפות
הם גידלו את שני בניהם הקטנים וחיו חיים שלווים ואוהבים בהווי המיוחד של השיכון. "זה שונה מקיבוץ", מסבירה תמי. "אמנם אווירת השיתוף שכולם מכירים ומסייעים אחד לשני במה שאפשר מזכירה את ההתנהלות בקיבוץ אך העניין הצבאי יצר את ההבדל הגדול. זה היה שונה מכל מה שהכרתי ואהבתי והתרגלתי לזה, כך גם הילדים: הם היו מצליחים להירדם ולישון שנת ישרים לצלילי המראות, נחיתות וסירנות אבל אם הייתי גוררת כסא, הם היו מתעוררים. היו לנו חיים נהדרים באמת, עד שיום אחד הכל השתנה".

כשפרצה מלחמת יום־הכיפורים תמי כבר הכירה את הנוהל. בעתות כאלו התפנו השיכונים במהרה.

"הודיעו לנו מתי להיות מוכנים ואיפה להתייצב, משם פינו אותנו למקום בטוח יותר", היא מספרת. במלחמת ששת הימים היא כבר הייתה נשואה עם ילד ואודי היה טייס מיראז' צעיר, כך שהיא נחשבה למנוסה וייעצה לכל חברותיה מה כדאי לארוז. "זו חוויה לא פשוטה מפני שאי אפשר לדעת מתי נוכל לשוב, לא כל מלחמה נמשכת שישה ימים".

למרות שהייתה זו כבר הפעם השנייה שלה, תמי הצליחה לשמור על אופטימיות. "האמת? אף פעם לא פחדתי. תמיד חשבתי שהוא יצליח לעבור את זה, בין הטיפות. אולי הייתי צעירה ונאיבית אבל פשוט לא חשבתי על אפשרות כזו וגם אודי מעולם לא העלה את זה".

תמי והילדים התפנו לבית הוריה, יחד עם חברתה וילדיה שגם בעלה היה טייס שלחם במלחמה. "אודי היה מתקשר לבית הורי בכל בוקר ובודק מה איתי ועם הילדים. מיד לאחר מכן היה בעלה של חברתי מתקשר, כנראה שתיאמו ביניהם. אודי אף פעם לא סיפר מה איתו ואני לא שאלתי. ידעתי שזו מלחמה קשה וניזונתי בעיקר מהעיתונים", היא נזכרת.

בוקר אחד נותר הטלפון דומם. "המחשבות הרעות הלכו ובאו, ניסיתי לחשוב שלא קרה שום דבר מיוחד, שפשוט אין לו זמן לדבר". היום נמשך והשתיים ישבו ושוחחו במרפסת כאשר לפתע עצרה מכונית נעצרה מול הבית. "המחשבה הראשונה הייתה שמישהו הגיע לבקר, מעניין אם זה אודי שלי או בעלה".

מהרכב יצא ראש להק כח אדם דאז. שתי הנשים זיהו את פניו מיד, "ברגע כזה אין צורך לדבר, הוא הלך בשביל המוביל אל הבית ואחרי שניות ארוכות בהן עדיין לא ידענו למי משתינו הוא הגיע, הוא ניגש אלי והבנתי".

מטוסו של אודי הופל אך המלחמה לא אפשרה חיפושים במקום. הרשימות מהשבי המצרי איחרו להגיע וכך, במשך שישה חודשים, אודי נחשב נעדר. "קיוויתי שאולי הוא הצליח לצנוח. לא היה ברור לי לחלוטין שהוא איננו, הייתה לי תקווה", מספרת תמי. לאחר שישה חודשים ארוכים נמצאה גופתו של אודי והובאה לקבורה.

לא ליפול
מהר מאוד הבינה תמי שעליה להיות חזקה עבור הסובבים אותה: הילדים, הוריה והוריו של אודי. "הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לחזור הביתה, לבית שלנו בשיכון אבל זה היה בלתי אפשרי", היא נזכרת. "אחד הדברים שהכי עזרו לי באותה התקופה היה החיבוק שקיבלתי מחיל־האוויר, את פשוט לא יכולה ליפול עם חיבוק כזה, את לא יכולה להרשות לעצמך לוותר. הם רק היו מריחים שמשהו לא כשורה, שאני עומדת ליפול ומיד מרימים אותי וזה נשמר והיה כך לאורך כל השנים".

כיום יש לתמי ובן זוגה משפחה עם ששה ילדים ו-18 נכדים. "גם בן זוגי התאלמן לפני שהכרנו והיה חשוב לשנינו ליצור בית שמח ולחבר את שתי המשפחות למשפחה אחת שהנפקדים יהיו נוכחים, שכבודם במקומו יונח. כל ילדיי ונכדיי מכירים את הסיפורים על אודי, אנחנו מזכירים אותו בלי סוף בבית וביום הזכרון לחללי מערכות ישראל הם מצטרפים לטקס בהר הטייסים".

שני בניו של אודי ובנו של בן זוגה הנוכחי הם טייסי קרב בכירים בחיל־האוויר, חלקם כבר במילואים לאחר שירות מלא ומשמעותי. "לא טפטפתי להם באופן מודע, אבל כנראה שהם לא יכלו להימנע מזה. הבית היה ספוג באווירת חיל־האוויר", היא אומרת. הדבר שהיה חשוב לה ביותר הוא להנחיל להם ערכי אהבת הארץ ואהבת המדינה ובכך להמשיך את מורשתו של אודי.

"בגלל שאנחנו משפחה שכולה, התבקשתי לחתום על מסמכים שאני מאשרת להם להשתתף בקורס־טיס. שיתפתי חברים רבים, בעיקר טייסים שבניהם יצאו גם הם לקורס, רציתי לדעת איך זה נראה מהזווית הזו. חתמתי ביד יציבה לחלוטין. הרגשתי שאני לא יכולה לקחת אחריות כה גדולה על גורלם, מי יודע איפה מונח הגורל".

להעביר את זה הלאה
תמי ממשיכה קדימה. 30 שנה עבדה במסירות בבית־החולים תל־השומר, ובמקביל הייתה חברה בארגון אלמנות ויתומי צה"ל מאז הקמתו בשנות ה־90 ומתנדבת בפרויקטים שונים של הארגון. בשנים האחרונות מקדישה תמי את כל זמנה בטיפול בנושא השכול במגוון רחב של תפקידים, בינהם חברה בועד המנהל. לאחרונה נבחרה לתפקיד יו"ר הארגון ותחל את תפקידה בקיץ הקרוב. "כשאני משוחחת עם אלמנת צה"ל ומשפחתה ומציגה את עצמי כאלמנה, אני פותחת איזו דלת שלא פתוחה לכל אחד. בשיחה עולים וצפים דברים שלא נאמרים בקלות, אני מבינה אותם בכל נימי נפשי ועם זאת אני זוכרת שלא כל מה שנכון לי יהיה נכון לכל אחת".

בשנים האחרונות היא פעילה במיוחד ולאחרונה אף מונתה כיו"ר הארגון והיא עתידה להיכנס לתפקידה בקיץ הקרוב. " זו אחריות אדירה ואני נרגשת מאוד", היא מודה. "בעיני, זה תפקיד מאתגר ואני חדורת מוטיבציה להצליח ולהמשיך להוביל את הארגון קדימה והלגיע להישגים משמעותיים. תמי מדגישה שמטרתו העיקרית של הארגון היא ללוות, לתמוך ולסייע לאלמנות ויתומים, לתת להם תחושה שאינם לבד ויש מי שיחבק, חיבוק מחזק, יעניק כתף ואפילו גב כלכלי בהתאם לצורך.

"כשהייתי אלמנה צעירה לא היה קיים ארגון כזה ולא קיבלתי את התמיכה שמקבלים היום", מסבירה תמי את המניע שלה לתרום ולעבוד בארגון. "למזלי היה לי את החיל שלי שעמד מאחורי ולא נתן לי להרגיש לבד לרגע, אבל אני רואה חשיבות גדולה שיש ארגון מסודר,מוכר וממוסד אשר מתוקף תפקידו דואג לכל התכנים הללו".

לרכישת מנוי לבטאון חיל-האוויר לחץ כאן!

עוד באותו מדור

החורשה לזכר הטייס סגן דן בלקין

מסע בארץ הזיכרון

אנדרטאות ואתרי זכרון המנציחים את חללי חיל–האוויר נמצאים ברחבי הארץ, בחולות החופים, בחורשות, ברחובות ועד פסגות ההרים. מצוידות במצלמה, מחברת ועט יצאנו למסע בעקבות אתרי ההנצחה ומקומות של זכרון כדי לתהות על הקשר בין הנצחה וזכרון לחיינו בהווה, על הדרכים בהן מנציחות משפחות את יקיריהן והאם אנדרטאות יכולות להשתנות. יום הזכרון תשע"ו

מי האיש?

האם מפקד טייסת טוב חייב להיות טייס מצטיין? האם נכון לשלב בין קציני זרועות שונות? למי מיועד "מסלול כוכבים"? ומה חשוב יותר, קידום הארגון או רצון הפרט? ראש להק כוח האדם ואנשיו מסבירים על מורכבות תהליך האיוש בחיל–האוויר