בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 234 02/05/17
מצטייני הנשיא
תדלוק אווירי
עצמאות תשע"ז

לגיליון מצורפת מהדורה מיוחדת לנוער

עצמאות 69

המצטיינים

מדריך שוחרים, לוחמת הגנ"א, טכנאית כטמ"ם, מפעיל צמ"ה ולוחם 669 הם חמישה ממצטייני הנשיא בחיל–האוויר, פגשנו אותם לשיחה על השירות, העשייה והתוכניות לעתיד

הדס לבב | צילום: מור צידון

סמל דניאלה כהן
סמל דניאלה כהן היא טכנאית כטמ"ם (כלי־טיס בלתי מאוייש) "איתן" בטייסת "הנשר הלבן" בבסיס תל־נוף. למשפחתה קשר הדוק לבסיס: אביה היה מ"ע חימוש בטייסת "דורסי הלילה", אחד מאחיה הוא מ"ע הדרכה ואחיה הבכור, אורן כהן ז"ל, היה מכונאי מוטס ונהרג בהתרסקות מסוק "יסעור" ברומניה בשנת 2010.

"ר', אחי, שירת באותה הטייסת של אורן ובאותו הלילה הופסקו הטיסות עקב המצב ברומניה. הוא ידע שאורן נמצא ברומניה והתקשר להודיע להורים שמשהו קרה ברומניה ושאורן לא עונה לו", היא נזכרת. "הייתי בסרט וכשחזרתי הביתה היו שם שכנים ובני משפחה. אבא שלי אמר שאבד הקשר עם המסוק של אורן והם נעדרים, שאלתי מה הסיכוי שהם ייצאו בחיים והוא ענה שהסיכוי אפסי". זמן קצר לפני גיחתו האחרונה השתתף אורן בטקס יום הזכרון ונשא נאום: "זכרון הנופלים מחייב אותנו להיות יותר טובים בשביל עצמנו, בשביל מי שאנחנו מייצגים ובשביל הנופלים עצמם שלא נפלו לשווא. זכרון הנופלים נותן לנו דרך להתמודד".

המשפט "זכרון הנופלים נותן לנו דרך להתמודד" הפך למדבקה ולמוטו שמלווה את דניאלה. "למשפחה קשה ועצוב אבל לא יעזור אם נשקע באדמה, צריך ללמוד איך לחיות יחד עם הזכרון".

לאחר מותו של אורן המשיכה דניאלה את לימודיה בתיכון ולאחר מכן למדה במכללה שם הוכשרה כהנדסאית אלקטרוניקה. "התגייסתי לחיל־האוויר ובחרתי לשרת כטכנאית כטמ"ם 'איתן'", היא מספרת. "רציתי להיות טכנאית דרג א' והייתי צריכה לוותר על ההקלות הניתנות לבני משפחות שכולות. אני אוהבת את התפקיד, יש בו הרבה עבודה עם הידיים, אני בודקת את המטוס בדקדקנות, מקדישה זמן ומרגישה שאני תורמת".

סמל דוד אמבאו
"אני מפקד על כיתה ובנוסף מורה מקצועי לאלקטרוניקה", מספר סמל דוד אמבאו, מדריך שוחרים בביסה"ת (בית־הספר להנדסאי תעופה) זו השנה השנייה אשר יזם פרויקט לקידום שוחרים בני העדה האתיופית.

"חשבתי שאם אני בתפקיד הזה כדאי שתהיה לי השפעה מעבר, גם על העדה שלי", הוא מסביר. "לצערי הגזענות התגברה בשנים האחרונות. אני רוצה למגר את תופעות הגזענות לפחות בבית־הספר ולדאוג שבני ובנות העדה לא יחושו רגשי נחיתות ולקדם אותם. התכנית לא נועדה לבדל את בני העדה אלא לפתחם".

הפרויקט התחיל השנה בשני מפגשים ובשנה הבאה עתיד להתרחב. השאיפה היא לבצע כמה שיותר פעילויות, אירועי גיבוש ושיחות עם קצינים מהחיל. "המפקדים שלי עוזרים בקידום הפרויקט והכי חשוב זה שהתלמידים עצמם משתפים פעולה", מחייך סמל אמבאו שחלומו הגדול הוא להיות שר החינוך. "נכון שהעיסוק בחינוך מתיש, מעייף ומעצבן אבל יש את הרגעים הקטנים, כמו הדיבור עם תלמידה בהפסקה, העזרה לתלמיד בשיעורי הבית, רגעים ששווים את זה. באתי לתפקיד הזה כדי להשפיע על תלמידים ולא כדי לקבל תארים".

ויש לו עצה. "אני רוצה לתת עצה לחיילים ולחיילות שמשרתים היום. יש תפיסה לפיה בצבא 'הטובים נדפקים' ושמי שעושה רעש משיג את מבוקשו. אני פונה אל אלו שתמיד בצדדים: עליכם לאזור אומץ לדבר, לא לפחד ממה שאחרים יגידו וממה שהם חושבים. אל תתייאשו מכך שאחרים משיגים דברים בדרכים לא מקובלות כי לא משנה איפה תהיו, אם תהיו בני אדם ותעשו טוב - הטוב שתעשו יחזור אליכם".

סמל אלונה קולגנוב
סמל אלונה קולגנוב נולדה ברוסיה ועלתה לארץ בגיל 10. היא התמודדה עם קשיי שפה וכשהגיעה לתיכון החליטה לאתגר את עצמה, עשתה בגרות מלאה ואף מעבר לכך. "הרחבתי את כל המגמות שאפשר", היא מחייכת. "הרחבתי היסטוריה, תנ"ך, פסיכולוגיה ופילוסופיה. הצלחתי להוציא בגרות מלאה בממוצע טוב מאוד וזה היה הישג עבורי".

זו לא הייתה הפעם הראשונה ובוודאי שלא הפעם האחרונה בה נלחמה כדי להגשים את חלומותיה. "מהרגע שדרכתי על אדמת המדינה - התאהבתי וכששמעתי לראשונה שבנות מתגייסות לצבא ומשרתות כלוחמות אמרתי 'פה אני יכולה לתרום'".

אחרי שסיימה ללמוד י"ג - י"ד היא התגייסה למערך ההגנה האווירית. "התגייסתי להגנ"א ובאמת נהניתי מכל רגע. התפקיד עניין אותי כי זו הגנה יומיומית על הארץ משום שבכל רגע נתון יכול לחדור מטוס ובכל שניה יכולים לשגר רקטות מעזה".

סמל קולגנוב הגיעה לגדוד המפעיל מערכת "יהלום" (פטריוט). "חודשיים אחרי שהגעתי לסוללה התחילו לי כאבי גב קשים, החלטתי לרוץ כל יום ולעשות כושר למרות הכאבים כי היה חשוב לי להישאר בתפקיד ובנוסף לצאת לפיקוד ולקצונה. אחרי מאמצים רבים הכאבים נעלמו ויצאתי לקורס מפקדים. אני חושבת שאצליח לתת הרבה יותר מעצמי בתור מפקדת וקצינה. בקורס המפקדים הרגשתי איך זה להיות מפקדת וכל הזמן רציתי לעשות מעבר עבור החיילים שלי. בגלל שאני חיילת בודדה וחוויתי קשיים, אני רוצה להיות שם עבור החיילים כי אני באמת מבינה אותם".

סמל יובל
בדצמבר האחרון נהרגו ד"ר עומרי ניר ז"ל ובנו עילי ז"ל בתאונה בנחל צאלים. עבור יובל, לוחם 669, האירוע היה משמעותי מכמה בחינות. "החילוץ הראשון שלי בתור מפקד היה החילוץ של האב והבן בנחל צאלים. זה מהחילוצים המשמעותיים שהיו לי", הוא נזכר. "בדרך כלל, כשחילוץ מסתיים, אתה ממשיך הלאה ופתאום כשאתה פוגש את זה בחדשות זה נוגע לא רק בך אלא בכל המדינה". היום הוא צוער בקורס קצינים ובסופו יחזור לפקד על מחזור חדש ביחידה שלו.

"אין מקום אחר בצבא בו אפשר לראות סמל בן 20 מפקד יחד עם רס"ן טייס על רופא בן 40. אתה יכול למצוא את עצמך מגיע לשטח, חובר לתאג"ד (תחנת איסוף גדודי) מתחיל לחלק הוראות לקצינים וכולם מקשיבים לך כי מבינים שאתה יודע מה לעשות. ההרגשה בחילוצים היא טובה, המון חבר'ה בצבא רק מתאמנים ולרוב לא יוצא להם לעשות את מה שהתאמנו עליו. לנו יוצא להיות מבצעיים כמעט על בסיס שבועי".

סמל אליהו לוגסי
סמל אליהו לוגסי הוא מפעיל צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) בבסיס רמת־דוד. "במקרה שנופל טיל או שנגרם כל נזק אחר למסלול, אנחנו הראשונים שבאים ופותחים את האירוע", הוא מסביר את חשיבות עבודתו. "בשגרה אנחנו עושים עבודות בינוי והריסות, דואגים לתרגל ולשמור על כשירות. ללמוד את הכלי זו חוויה כי אני מפעיל כלים רבי עוצמה ומשום כך צריך להיות אחראי על כל פעולה קטנה שלי שהיא פעולה גדולה של הכלי".

אל תפקידו בבסיס רמת־דוד הוא הגיע יחד עם אחיו התאום. "אנחנו לא נפרדים בחיים", מחייך סמל לוגסי. "אנחנו עושים הכל ביחד וכשאנחנו רבים אנחנו תמיד משלימים". האחים גדלו ביישוב הרכסים והתחנכו במסגרות חרדיות. "אני מרגיש שאני מצליח לממש את אורח חיים החרדי יחד עם הצבא", משתף סמל לוגסי. "אין שום בעיה עם זה, מתחשבים בי בכל דבר".

רוצה לקרוא עוד? לרכישת מנוי לבטאון חיל-האוויר לחץ/י כאן!

עוד באותו מדור

אל"ם מנחם בר ז"ל עם אחת מאהבותיו הגדולות: הטיסה בדאון

בר מזל

הוא הגדיר כבר בתחילת שנות החמישים את מטרות העל לפיהן פועל חיל–האוויר עד ימים אלו, כמו שמירה על עליונות אווירית והגנה על שמי המדינה, אך למרות פעילותו הענפה ותרומתו העצומה, רק בודדים מכירים את דמותו של אל"ם מנחם בר ז"ל מקרוב

הכנפיים האדומות של פלינט

הוא לחם בשורות חיל–האוויר הצעיר במלחמת העצמאות תוך שהוא משתמש בנסיון שרכש כטייס קרב במלחמת העולם השנייה. מייק פלינט כבר בן 94 אבל לא שוכח לרגע את הימים ההם וסגירת המעגל שעשה עם חיל–האוויר הישראלי מתועדת בכתבה שלפניכם