בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 118 (219) 01/12/97

50 שנה | "היינו צריכים להקים את חיל-האוויר כמעט מאפס"

ישראל עמיר, המפקד הראשון (29.7.48-16.5.48)

ממרומי גיל 94, לאחר 45 שנים כאיש צבא (תחילה ב'הגנה' ומאוחר יותר בצה"ל), ופעילות ציבורית בלתי פוסקת לאחר פרישתו לגימלאות, חוזר ישראל עמיר (זבלודובסקי) לתקופה הקצרה בה שימש כמפקד חיל-האוויר

רונה תמיר

חודשיים וחצי בלבד נמשכה כהונתו של ישראל עמיר כמפקדו הראשון של חיל-האוויר. אנשי החיל לא ששו למינוי של איש "קרקע", חסר כל ניסיון כטייס, למפקדם, ולא הסתירו את מחאתם. אולם עמיר, מוותיקי ה'הגנה', קנה את אמונו של דוד בן-גוריון בשנותיו הרבות בארגון. בין השאר, שימש כמפקד מחוז השרון, מפקד מחוז ירושלים, ראש שירות הידיעות (ש"י) וראש תע"ש (התעשייה הצבאית של הארגון).
במאי 1948 נזקקה מדינת ישראל שזה עתה קמה לצבא חזק, שבתוכו חיל-אוויר מאורגן ומוכן לאפשרות של מלחמה. וזו אכן לא איחרה לבוא. בסוף חודש אפריל 1948 פרש יהושע אשל מתפקידו כראש שירות האוויר, ועלה הצורך למנות מפקד חדש לחיל-האוויר העתידי. 50 שנה אחרי, נזכר ישראל עמיר בנסיבות שהובילו למינויו למפקד חיל-האוויר: "בראשית חודש מאי מינה אותי בן-גוריון למפקד חיל-האוויר העתידי, אך בקרב אנשי 'שירות האוויר' היתה התנגדות עזה לכך, כיוון שלא היתה לי כל הכשרה כטייס. הם לא הבינו איך מישהו שלא היה טייס יכול לפקד על חיל-האוויר, והתעקשו שאהיה רק מנהל, בעוד אהרון רמז יהיה המפקד. לכך לא הסכמתי, אך הוחלט שאלמד את הנושא עד שתיפול החלטה.
"ב-15 במאי, יום לאחר ההכרזה על קום המדינה, העיר אותי זמזום מחריש אוזניים של מטוסים ורעש הפצצות. מטוסי ספיטפייר מצריים הפציצו את בסיס שדה דב. מיד נסעתי לשם, וכעבור כמה דקות הגיע למקום גם בן-גוריון. עמדנו שם וראינו כיצד הכל מופצץ ונהרס, חיילים נהרגים ונפצעים ולנו אין תשובה ואין מענה. למחרת הודיע לי בן-גוריון שאני אקבל את הפיקוד על החיל, ואילו אהרון רמז יהיה ראש המטה והאחראי על הפעלת הטייסים, וחי יששכרוב ימונה לאחראי על הצד הניהולי. זו היתה פשרה, אבל החלטתי להסכים כי המצב היה כה קריטי.
"ואז היינו צריכים להתחיל לעבוד, להקים את חיל-האוויר כמעט מאפס. אחרי ההפצצה בשדה דב נשארו רק ארבעה מטוסים תקינים, וכל השאר היו מקולקלים או שיצאו משימוש. היינו צריכים לרכוש עוד מטוסים, להקים שדות-תעופה ובסיסים, להקים בתי מלאכה ולייצר בהם תחמושת, ולמעשה להקים הכל, תוך כדי מלחמת השחרור.
"באותה תקופה חייתי את חיל-האוויר. עבדנו מבוקר עד לילה, כמעט בלי כסף, ועם בעיות רבות. זו היתה עבודה בלי הפסק, אך עם הרבה סיפוק. מה שהצלחנו לעשות בחודשיים וחצי שבהם פיקדתי על החיל, היה עולם ומלואו: ב-14 במאי היו בחיל-האוויר 675 אנשים, וכשעזבתי בסוף יולי היו למעלה מ-3,300. תוך שבועיים השגנו את הבסיס ברמת-דוד, בנינו שדה-תעופה בהרצליה, הקמנו את בית-הספר הטכני ליד חיפה, רכשנו 50 מסרשמיטים ומאוחר יותר גם ספיטפיירים, ועוד, ועוד, ועוד".
עמיר זוכר בפרטי-פרטים כמעט כל יום מאותם חודשיים וחצי: לאן נסע, עם מי נפגש, כיצד התקבלה כל החלטה, ולו הקטנה ביותר. אולם על השאלה איזה רגע זכור לו במיוחד מאותה תקופה, הוא מתקשה לענות. "כל התקופה הזאת היתה תקופה של מתח בלתי פוסק, ואי אפשר להצביע על רגע אחד מסוים", הוא אומר. מאוחר יותר, כשהשאלה עולה שוב, הוא שותק לרגע.
"איך להגיד", הוא מנסה להסביר, "בחיל-האוויר זה לא היה רומן יפה כל-כך. ביסודו של דבר, המשיכו לא לקבל אותי בתוך החיל. טרם שקיבלתי את המינוי, כבר דיווחו לבן-גוריון על טייס אחד מדרום-אפריקה שהגיע לדרגת פיקוד גבוהה מאוד ורצו להזמין אותו אלינו, שייעץ לחיל-האוויר המתפתח. כשכל העסק כבר התחיל לגדול והיתוספו טייסים ואווירונים, האיש הגיע לארץ, ואז קרה משהו שהיה מאוד לא נעים בשבילי. אנשי המטה קיבלו אותו בלעדי במטה חיל-האוויר והציגו בפניו בעיות על-מנת שיתן להם תשובות. למרות שאני הייתי מפקד חיל-האוויר, הם נפגשו איתו בלי ליידע אותי, והעצות שהוא נתן להם היו בדיוק אותן עצות שאני הייתי נותן לו שאלו אותי. זה היה רגע אחד שקצת הפריע לי, אבל היו אז כל-כך הרבה בעיות קרדינליות אחרות שדרשו טיפול, שלא היה לי זמן להיפגע יותר מדי. אז קצת נפגעתי, אבל לא מי יודע מה. הלכתי מיד לתפקידים אחרים, ישבתי שנתיים באגף החימוש ועסקתי ברכישות, ואחר-כך קיבלתי את אגף כוח-אדם, שם ישבתי 17 שנים. שרי ביטחון התחלפו, ואף אחד לא רצה להחליף אותי במישהו אחר".
ב-29 ביולי 1948, חודשיים וחצי לאחר שהתמנה למפקד החיל, עזב עמיר את התפקיד. גם היום, 50 שנה מאוחר יותר, הוא נזהר שלא למתוח ביקורת על האנשים והנסיבות שהביאו לכך. "במשך השנים פיתחתי הרגל", הוא אומר. "כל תפקיד שעזבתי, השארתי מאחורי ולא עסקתי בו יותר. פשוט המשכתי הלאה".

כמי שהשתתף בהקמת המדינה, איך אתה רואה אותה בשנת היובל שלה?

קודם כל, הדבר החשוב ביותר הוא שקמה לנו מדינה, שהיא קיימת. צריך להבין, כשאני הגעתי לארץ בשנת 1923, זה עוד נראה חלום רחוק רחוק. עליתי לירושלים, שהיא הרי עיר קודשנו, אבל אחרי כשנה הבנתי שהארץ תיבנה על-ידי התיישבות חקלאית, ולכן הלכתי לעבוד כפועל במקווה ישראל. ואז התחלנו לבנות כוח, שיגן על הישובים וקיווינו שזה יעזור בהקמת המדינה. אנשים התמסרו לרעיון בכל נפשם ועשו דברים שלא ייאמנו. אם הבת שלי הצטרפה לשורות ה'הגנה' בגיל 14, מה עוד אפשר לבקש?

היום דווקא מדברים על חוסר מוטיבציה של הנוער לשרת בצבא, על אדישות של חלק מהציבור למצבה של המדינה. מה השתנה מישראל של שנות ה-40 לישראל של שנות ה-90?

הרבה דברים השתנו, וזה אך טבעי. אנחנו באנו הנה, לארץ-ישראל, מתוך שאיפה שהארץ הזו תהיה לנו ואנו נהיה בין בוניה. אנשים התמסרו בלב ובנפש, כי היתה לנו משימה נהדרת, לבנות את הארץ. מי שחי את התקופה, יכול היה להידבק ברוח הזאת, ומי שנולד אחרי קום המדינה רואה את הדברים בצורה שונה, וזה מובן. אבל הנכדים שלי, שהם הדור הצעיר שעליו מדברים, כן שירתו בצבא. אחד כקצין בחיל-הקשר, והצעיר עדיין משרת כאיש קבע בחיל המודיעין. אינני יכול לבוא בטענות לכל מי שנולד מאוחר יותר, לאחר קום המדינה.

לו היית היום שוב בצמרת הצבא, מה היית משנה?

עמיר מושך בכתפיו ומחייך. "אני יכול לדבר רק על דברים שבהם הייתי מעורב וכלל איני יכול, וגם לא מעוניין, לבוא בדברי ביקורת. נכון שהמדינה השתנתה, יש היום הרבה תופעות שלא היו פעם, ואפשר לקרוא עליהן בעיתון כל יום: פעם כמעט ולא היו גניבות, יכולת להשאיר את דלת ביתך תמיד פתוחה, ובוודאי שלא היו רציחות בין יהודים. אבל הזמנים משתנים, ואיתם קורים גם הרבה דברים טובים. אני היום כבר לא צעיר, אני בן 94, ובגילי אני חושב שאני צריך להשאיר את ההחלטות בידי צעירים ממני. השאלה היא לא מה עושים. כן גולן, לא גולן, השאלה היא איך עושים כל דבר. ואינני יכול לומר 'אני הייתי עושה אחרת...', אינני יודע מה הייתי עושה. אני את שלי עשיתי, הלאה איני יכול לבקר".

עוד באותו מדור

אלוף שלמה שמיר, המפקד השלישי (דצמבר 1950 - אוגוסט 1951)

שלמה שמיר (רבינוביץ') היה מפקדו השלישי של חיל-האוויר. קודם-לכן היה מפקד חיל-הים ומילא שורה של תפקידי פיקוד ב'הגנה', בבריגדה ובצה"ל. הוא קיבל את המינוי בעקבות התפטרותו של אהרון רמז, וכיהן בתפקיד שמונה חודשים. במהלכם העביר את מטה החיל מיפו לרמלה והנחיל דפוסי אירגון וניהול ראשוניים

אהרון רמז ז"ל, המפקד השני (יולי 1948 - דצמבר 1950)

אהרון רמז ז"ל, מפקדו השני של חיל-האוויר, פיקד על החיל מיולי 1948 עד דצמבר 1950. רמז היה ממנסחי התוכנית להקמת הכוח האווירי בארץ, תוכנית ששימשה, בשינויים קלים, בסיס להקמת חיל-האוויר. כהונתו של רמז התאפיינה במאבק מתמיד לקיבוע מעמדו של חיל-האוויר בצה"ל כזרוע עצמאית. על רקע מאבק זה אף התפטר מתפקידו כמפקד חיל-האוויר