בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 118 (219) 01/12/97

50 שנה | "ההלם שקיבלו הרוסים בעקבות השמדת הטילים, תרם לתהליך שהוביל להתפוררות בריה"מ"

דוד עברי, המפקד התשיעי (אוקטובר 1977 - דצמבר 1982)

תגיות: דוד עברי , מלחמת לבנון הראשונה , תקיפת הכור העיראקי (מבצע "אופרה")

למעלה מחמש שנים שימש דוד עברי כמפקדו התשיעי של חיל-האוויר. זו היתה תקופה סוערת ואינטנסיבית מאוד, רוויית הישגים ופעילות מבצעית מגוונת. עברי פיקד על החיל בזמן תקיפת הכור בעיראק ובמלחמת לבנון - ובמקביל הוביל את ההיערכות המחודשת של חיל-האוויר בעקבות פינוי הבסיסים מסיני

אהרון לפידות

האלוף דוד עברי, מפקדו התשיעי של חיל-האוויר, הוא אחת הדמויות הסמכותיות ביותר במערכת הביטחון בישראל. תקופת פיקודו על חיל-האוויר נחשבת לתקופת זוהר בחיל. הוא פיקד על מבצעים, מהמפוארים שביצע חיל-האוויר מעודו: תקיפת הכור העיראקי, השמדת סוללות הטילים בבקעת הלבנון והפלת 82 מטוסי אויב במסגרת מלחמת לבנון - ללא אבידה אחת.
בצד הפעילות המבצעית האינטנסיבית שהוביל, היה דוד עברי אחראי למבצע הלוגיסטי המורכב ביותר בתולדות חיל-האוויר - ההיערכות מחדש בעקבות חתימת הסכמי השלום עם מצרים, שכללה את פינוי בסיסי חיל-האוויר בסיני ובניית הבסיסים החדשים בנגב.
לאחר שסיים את תקופת פיקודו על החיל, היה עברי סגן הרמטכ"ל, יו"ר מועצת המנהלים של התעשייה האווירית, מנכ"ל משרד הביטחון במשך עשר שנים, וכיום הוא עוזר בכיר לשר הביטחון.
בידי אדם אחר, יתכן ורשימת ההישגים המרשימה הזאת היתה הופכת למנוף לקידום אישי - אבל לא אצל דוד עברי. ענייני ושקט, מתרחק עיקש מפרסום אישי, הצליח לזכות באמונם המוחלט של מקבלי ההחלטות מכל קצות הקשת הפוליטית.
בנו, גיל ז"ל, נהרג בשנת 1988 בתאונת אימונים, כשה-F-16 שהטיס התרסק אל צלע הר. השכול פגע דווקא במפקד, שהצליח להחזיר הביתה בשלום את טייסי חיל-האוויר מהנועזים והמסוכנים שבמבצעים.
דוד עברי היה אחד הראשונים בארץ, שהתריע מפני איום טילי הקרקע-קרקע (טק"ק). ארבעה חודשים לפני פלישת סדאם לכווית, ושמונה חודשים לפני מלחמת המפרץ, אמר עברי: "ישראל אינה ערוכה להתמודד עם אתגר הטילים. לא פוליטית-אסטרטגית, ולא כצבא. אם יפלו כמה טילים בתל-אביב, מדינת ישראל לא תהיה אותה מדינה מבחינה מוראלית ופסיכולוגית".

היה לך חוש נבואי?

"האמת היא, שהתרעתי על כך עוד הרבה קודם. כבר ב-1983 הצהירה המנהיגות הסורית במפורש, שהמלחמה הבאה תהיה מלחמת טק"ק. הם הודו בכך, שסוריה לא הצליחה להגיע לאיזון אסטרטגי עם ישראל, והפסידה במלחמת הטק"א (טילי קרקע-אוויר). ולכן - המלחמה הבאה, מבחינתם, תתבסס על טק"ק. תוך חודשים אחדים הם רכשו טילי SS-21, וכעבור זמן לא רב - סקאדים. בישראל העדיפו להתעלם מזה. לא האמינו, שינהלו מלחמה נגד אזרחים. וזו, לדעתי, היתה שגיאה. העניין לא טופל מספיק, ואת התוצאה ראינו במלחמת המפרץ".
עברי קיבל את הפיקוד על חיל-האוויר בנקודה היסטורית מעניינת. הוא החליף את בני פלד, שפיקד על החיל במלחמת יום הכיפורים, ועליו הוטל ליישם את לקחי המלחמה. "אבל שים לב לנקודה אחרת", הוא אומר. "אני קיבלתי את הפיקוד על החיל באוקטובר 1977. בנובמבר נחת כאן הנשיא סאדאת. משק כנפי השלום יצר סיטואציה חדשה לחלוטין. היתה לי תחושה של זכות, להעביר את חיל-האוויר לעידן השלום. זו, אגב, היתה גם בעיה לא קטנה. מדובר בגוף צבאי, שיש לו משימה ביטחונית מוגדרת, לא בחברה אזרחית, שעומדת לפרוח. היו הרבה חששות בלב. מצד שני היתה שמחה, שאולי נפתח פה פתח לשלום".

היית מעורב במשא-ומתן עצמו?

"הייתי מעורב מאוד בתהליכי קבלת ההחלטות לגבי פינוי סיני. בשלבים מסוימים היתה לנו תחושה, שהדרג המדיני עומד בתוקף על כך, שהבסיסים עציון ואיתם לא יפונו. ניהלנו המון דיונים על החשיבות האסטרטגית של הבסיסים האלה. הרי את עציון בנו במיוחד כפי שבנו, משום שאמרו שאותה לא יחזירו. תוך כדי המשא-ומתן, נסעתי לארה"ב, כדי להסביר את עמדתנו.
"בתהליך השלום עם מצרים היו עליות וירידות. היה חוסר אמון בסיסי בינינו לבינם, ואצלנו לא האמינו, שסאדאת יעמוד מאחורי התחייבויותיו. גם אנחנו תרמנו לנדנדה הזאת. מבצע ליטאני, כמו תקיפת הכור, עוררו חששות לפגיעה בתהליך, כך גם חוק סיפוח הגולן, שהתקבל בדיוק כששהיתי במצרים ונאלצנו לקצר את הביקור - אבל יחד עם זאת, החלו להתפתח יחסים עם הקצינים המצרים. מפקד חיל-האוויר המצרי, למשל, התארח אצלי בבית, ואני ביקרתי במצרים".
במקביל להתהוות תהליך השלום עם מצרים, סערה החזית הסורית. כמעט מדי יום התנהלה פעילות אווירית בלבנון. "היו לנו מפגשים אוויריים קבועים עם הסורים", אומר עברי. "לא היתה שנה, שבה לא היו לנו מפגשים, והפלנו מיגים. היו תקיפות של מחבלים, משום שהפת"ח היה אז בשיא התעצמותו בלבנון. למעשה, היתה פעילות מבצעית מלאה בלבנון, ובמקביל תהליך השלום עם מצרים.
"לתהליך השלום היתה משמעות כבדה מאוד עבור חיל-האוויר. כמעט 25 אחוזים מחיל-האוויר היו מוצבים בסיני. אנשים נוטים לשכוח, אבל היו לנו עשרה בסיסים בסיני. לצד איתם ועציון, היו לנו בסיסים נוספים, חלקם למטוסים קלים, חלקם לפריסה - כמו רפידים, אל-עריש ושארם א-שייח'. היו לנו סוללות הוק בראס-סודר ובביר תמדה, היו לנו יחידות בקרה בטאסה, בקיצור - היינו שם בכוח די גדול.
"מיד לאחר החתימה על הסכם השלום, התחלנו לעבוד במלוא הכוח על בניית הבסיסים החדשים. היה צריך לאתר שטחים, מבצע לא פשוט, וכדי לעמוד בקצב המואץ שההסכם הכתיב לנו, קיבלנו החלטה להשתמש בעובדים זרים. בשום צורה אחרת לא היינו מצליחים לסיים את בניית הבסיסים הללו, עובדה ורמון, במועד.
"במקביל, התחלנו לטוס מבסיס פלמחים, התחלנו בפינוי הבדואים מנבטים ובנינו את בסיס הנ"מ במשאבים. כך שסך-הכל התעסקנו עם בנייתם של חמישה בסיסים חדשים, פחות או יותר בעת ובעונה אחת. אני יכול לומר, שכל הבסיסים החדשים של חיל-האוויר, בעצם נבנו בתקופתי.
"היה לנו גם אתגר אנושי לא פשוט: הרבה רס"רים וקצינים נאלצו להתמודד עם שיבוצים חדשים. במקום המעמד האיתן שרכשו בבסיס הישן, היה עליהם להשתלב במערכים החדשים ובבסיסים כמו רמון ועובדה, שלא כל אחד רץ לגור בהם. ההצלחה שלנו היתה, שיצרנו אתגרים בכל הרבדים. נוצר מתח תעסוקתי, האנשים נאלצו להקדיש את מלוא תשומת-הלב למשימות שהוטלו עליהם, ולא התפנו לעשות שטויות".

מכל האירועים שבהם השתתפת כמפקד חיל-האוויר, איזה מהם היית מגדיר כשיא?

אין שיא אחד. יש כמה. בראייה המבצעית של חיל-האוויר, תקיפת הכור וההצלחה בתקיפת סוללות טילי הקרקע-אוויר בבקעת הלבנון היו האירועים החשובים ביותר. תקיפת הטילים היתה יותר משמעותית בעיני אפילו מהפלות המטוסים המאסיביות - והפלנו 82 מטוסים ב-46 שעות, ללא אבידה אחת.
אבל תקיפת הטילים, אחרי מלחמת יום הכיפורים, אחרי שנאמר על חיל-האוויר שהטיל כופף את כנף המטוס, השעתיים האלה של התקיפה - היו גולת הכותרת של מאמץ אינטנסיבי ביותר שעשה החיל מאז 1973. התקיפה החזירה לחיל-האוויר חלק ניכר מהיוקרה, שאבדה לו ביום הכיפורים ותרמה רבות לחיזוק מעמדו בתוך צה"ל.
בנוסף, היתה לתקיפה הזו השלכה בינלאומית גדולה. לפני כמה זמן פגשתי את מפקד חיל-האוויר של צ'כיה, שהיה בתקופת מלחמת לבנון במכללה לביטחון לאומי במוסקבה. הוא סיפר לי, שההלם שקיבלו הרוסים בעקבות השמדת הטילים על ידינו, תרם ישירות לגלאסנוסט - כלומר, לתהליך שהביא בסופו של דבר להתפוררותה של ברית-המועצות. חוסר הביטחון שנוצר אצלם במערכי ההגנה שלהם, מול המערכת המערבית, פתח דילמה קשה מאוד.
המימד ההרתעתי שהשיג חיל-האוויר במבצע הזה, הרתעה שהידהדה גם בדבריהם של מנהיגים סורים, היה מעל ומעבר למבצע עצמו. לדעתי, מלחמת לבנון היא מלחמה מודרנית יותר ומתקדמת יותר מאשר מלחמת המפרץ. מבחינת שליטה, בקרה, מודיעין וניהול הכוח - מלחמת לבנון היא אחת המלחמות המודרניות ביותר - בתקופתה בוודאי, אך גם היום.

על איזה חידושים בולטים אתה יכול להצביע במלחמה הזאת?

הכנסת המזל"טים, למשל. זו היתה החלטה לא פשוטה, כי עד אז דובר על צעצועים נהוגי רדיו, ופתאום הם אמצעי לחימה. או מסוקי הקרב, שהיו עד אז בשלבי בדיקה מבצעיים, והפכו לגורם משמעותי ביותר בפעילות בלבנון, עד היום.
מההיבט המבצעי, עשה חיל-האוויר קפיצה גדולה מאוד. והיתה לנו דילמה קשה: האם לחשוף את היכולות שלנו על-ידי ביצוע המבצעים והתקיפות. עד היום אנשים לא יודעים בדיוק איך תקפנו את הטילים ומה עשינו שם.
אחת ההצלחות הגדולות של המלחמה הזאת בעיני, היא שלא הפלנו לעצמנו שום מטוס, למרות שהיינו במצבים מאוד מורכבים: בשטח קטן, עם מזל"טים, עם מסוקים - ובכל זאת הצלחנו לא להפיל לעצמנו שום מטוס. בכמה הזדמנויות ויתרנו על הפלות אפשריות של מיגים, במודעות ובשליטה - רק כדי שלא לעשות את הטעות, ולהפיל לעצמנו מטוסים. בשלב מסוים, כשהתחלנו לטפל במיגים, הפסקנו את תקיפת הטילים. נמנענו במכוון מלהמשיך בתקיפה, כדי שלא להעמיד מטוסים שלנו בסכנת הפלה על-ידי המיירטים, שבאו לטפל במיגים.

הרגשת שמקבלי ההחלטות מאמינים בחיל-האוויר ונותנים לו יד חופשית לפעולה?

לחיל-האוויר היה קרדיט בלתי מוגבל. זה היה אחרי פעילות מוצלחת בלבנון ואחרי תקיפת הכור. למזלי, היו לנו כל הזמן הצלחות. לא היתה לי שום בעיה לשכנע את הדרג המדיני ביכולתו של חיל-האוויר. בשנה הראשונה לפיקודי, רפול, כרמטכ"ל, החזיק קצת במושכות של חיל-האוויר. אבל אחר-כך הוא נתן לי את כל הקרדיט. לא הייתי צריך להיאבק כמעט על שום נושא.

היה לך קשה לשכנע את הממשלה, שחיל-האוויר יכול לתקוף בהצלחה את הכור בבגדד?

"הממשלה לא היתה אחידה בדעתה במשך די הרבה זמן, האם לאשר את התקיפה. בגין, כראש ממשלה, רצה החלטה עם קונצנזוס. בכל הדיונים שהיו בקבינט, היו שואלים אותי מה יהיו התוצאות. האם יהיו אבידות או לא יהיו אבידות. זו היתה שאלה קשה, משום שהנסיבות השתנו כל הזמן. למשל, התקיפה שנדחתה, גרמה לעיבוי מערכת ההגנה האווירית סביב הכור, וכך גם שני נסיונות התקיפה הכושלים של האיראנים.
"אחת הנוסחאות שאימצתי לעצמי לאחר שנשאלתי על האבידות כמה פעמים, היתה שבתקיפה מסוג זה הסיכוי לאבידות הוא כמו בתקיפות העומק במצרים - כלומר, 1.1 אחוז - ואת זה צריך לקחת בחשבון. אמרתי לממשלה שאנחנו ננסה להפתיע, לבצע את המשימה במלואה, אבל כשיוצאים כך וכך מטוסים, למשימה מסוג זה - ייתכנו אבידות.
"זה לא שמישהו לא האמין ביכולתו של חיל-האוויר לבצע את המשימה. הם רק רצו להבין את הסיכון הכרוך בה. החשש היחיד היה אצלי. כל הזמן חשבתי מה צריך עוד לעשות כדי לשפר את הסיכויים".
במהלך תקיפת הכור בעיראק שהה דוד עברי בבור של חיל-האוויר.
"למיטב זכרוני, בכל המבצעים שביצע חיל-האוויר בתקופתי וכללו חציית קו, הייתי בבור", הוא אומר.

אתה זוכר מה הרגשת בעת תקיפת הכור?

שמחתי מאוד כששמעתי שהתקיפה הצליחה והם יצאו בשלום. אבל לכל אורך הדרך חזרה נאלצתי לטפל בהמון דברים. היו התראות מ-H-2 ו-H-3, שדות-התעופה העיראקיים, לא ידעתי מה יעשו הירדנים, דאגתי לכמות הדלק, ובמשך כל הדרך חזרה הביתה היה מתח רב. זה לא שנרגעתי כששמעתי שהתקיפה הצליחה. להיפך, אמרתי לטייסים שהאתגר הגדול עוד לפניהם - הנחיתה בבסיס. מבצע צריך לגמור עד הסוף.

מה היה הרגע המרגש ביותר עבורך?

אני מעריך, שסיום תקיפת הטילים. כשהתברר לנו, שהצלחנו להשמיד את הטילים ואף מטוס שלנו לא נפגע - זה היה רגע של התרוממות רוח אמיתית. אפילו יותר מתקיפת הכור. הטק"א הפך לאתגר מוראלי רציני, וההצלחה של תקיפתו היתה מרגשת.
תקיפת הכור היתה גם יותר התמודדות אינדיווידואלית של בודדים עם ביצוע טכנולוגי. תקיפת הטק"א, לעומת זאת, היתה התמודדות של חיל-האוויר כולו. קונצרט גדול עם הרבה כלים וסוגי כלים, שכולם צריכים לפעול בו בתיזמון נכון.

בעצם, לא יצאת מהמערכת הביטחונית, למעט גיחה קצרה לתעשייה האווירית, מאז שהתגייסת לקורס-טיס.

לא ביקשתי להיות סגן רמטכ"ל, אלא ביקשו ממני. שלוש פעמים סירבתי, אבל יש גבול לסירוב. אתה בן הארץ הזאת, מדברים איתך על החשיבות הביטחונית, אז אין ברירה. אבל התניתי את הסכמתי בזמן קצוב בתפקיד. גם תפקיד מנכ"ל משרד הביטחון לא היה יוזמה שלי. באתי לשנתיים ונשארתי עשר שנים.

בעבר אמרת, שאתה מחשיב את תקופת פיקודך על חיל-האוויר, כתפקיד המועדף עליך ביותר. זה נכון גם היום?

בוודאי. בתפקיד הזה, ההשפעה האישית על המערכת היא מכסימלית. כל החלטה שלך היא החלטה גורלית. אתה משפיע ישירות על חיי אנשים. בתפקידים אחרים, אתה חלק ממערכת. מידת ההשפעה האישית שלך פחות דומיננטית. במיוחד זה בולט, בתקופה כל-כך אינטנסיבית, כמו התקופה שלי בתפקיד. אם הייתי אומר, למשל, שאי אפשר לבצע את תקיפת הכור - לא היו מבצעים את זה. שום תפקיד אחר לא יכול להעניק לך מידה כזאת של השפעה.

זה תפקיד שיוצר בדידות?

"כל תפקיד בראש הפירמידה יוצר בדידות. אם אתה רוצה לשמור על ממלכתיות, אתה לא יכול לפתח חברויות בתוך התחום שבו אתה עוסק. הצדק צריך גם להיראות, ולכן, כדי שלא יחשדו בך במשוא פנים, אתה חייב להתרחק מאנשים שבתחום הקרוב אליך". דוד עברי קבע בעצמו את תאריך פרישתו מהפיקוד על חיל-האוויר. "בדיוק ב-31 בדצמבר 1982", הוא אומר. "ביקשו ממני להישאר, אבל אני החלטתי, שבכל ראייה שהיא, את לקחי המלחמה צריך מישהו אחר ליישם. אחרת אתה נוטה להישאר עם זרי הדפנה, והיו לנו הרבה זרי דפנה במלחמת לבנון - אבל צריך לחשוב על המלחמה הבאה".

עוד באותו מדור

עמוס לפידות, המפקד העשירי (דצמבר 1982 - ספטמבר 1987)

בצל קשיים תקציביים מכבידים, פיקד עמוס לפידות על חיל-האוויר במשך קרוב לחמש שנים. בתקופתו נערכה תקיפת מיפקדות המחבלים בטוניס, אחת התקיפות הארוכות והמסובכות בתולדות חיל-האוויר. הוא עצמו זוכר יותר מכל את הלילה הארוך, שבסופו נשאר רון ארד בלבנון

אביהו בן-נון, המפקד ה-11 (ספטמבר 1987 - ינואר 1992)

אביהו בן-נון היה מפקדו של חיל-האוויר כאשר פרצה מלחמת המפרץ. זו היתה המלחמה היחידה בתולדות מדינת ישראל, בה עמדו למבחן כושר ההתאפקות וההבלגה, ולא יכולת הלחימה. בן-נון משוכנע, שחיל-האוויר היה יכול לפעול, ובהצלחה, אם היה נדרש להתמודד מול הטילים בזירה כה מרוחקת מתחומי ישראל. גם הזכרון החזק ביותר ששמור עימו עד היום, קשור למרחקים: לעולם, הוא אומר, לא ישכח את הרגע המיוחד של הנחיתה בארץ, בסופו של מבצע שלמה