בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 118 (219) 01/12/97

50 שנה | "אם תמשיכו לתכנן נסיגה, איימתי, אני חוזר לכאן עם העוזי שלי ויורה בכולכם"

בני פלד, המפקד השמיני (מאי 1973 - אוקטובר 1977)

תגיות: בני פלד , מלחמת יום הכיפורים , מבצע אנטבה

במשך ארבע וחצי שנים שימש בני פלד כמפקדו השמיני של חיל-האוויר. בתקופתו פרצה מלחמת יום הכיפורים, הקשה והמרה בכל מלחמות חיל-האוויר, נערך מבצע אנטבה והתחוללו בחיל שינויים מהפכניים, בדפוסי הניהול ובשיטות ההפעלה. פלד, האדריכל של המבנה הארגוני הנוכחי של חיל-האוויר, מתאר את רגעיו הדרמטיים והסוערים ביותר, את ההצלחות והכשלונות, החזון והמציאות

קובי מרינקו

בני פלד מונה לתפקידו חמישה חודשים בלבד לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים. אחרי המלחמה, דבר לא נותר כשהיה. חיל-האוויר, כמו המדינה כולה, ספר את מתיו וליקק את פצעיו. על בני פלד, איש הברזל, בעל תפיסת העולם הבלתי שיגרתית והדעות ההמהפכניות, הוטלה משימת השיקום והבנייה מחדש. כך הוא מתאר את היום הראשון למלחמה, היום בו נגוזה תוכנית המכה המקדימה, שאליה התכונן ונערך חיל-האוויר:
"קיבלתי את הפיקוד על החיל במאי 1973. חודש אחר-כך, ביוני, הגיעו אלי שר הביטחון ופורום המטה הכללי, כדי לשמוע כיצד חיל-האוויר מתכנן לפתור את בעיית הטילים. חיל-האוויר נכנס לטראומה של הטילים ויצר לעצמו מפלצת. מ-1971 עד 1973, כל מה שחיל-האוויר עשה זה תוכניות נגד טילים, תוכניות שלא שוות פרוטה, אם אתה לא יוזם.
"הצגתי מערכת שלמה של תיכנונים, שלא הייתי שלם איתם. בסיכום קמתי ואמרתי: 'התוכניות האלה הם כמו אופרה. יש פרולוג, יש אפילוג, יש במה ויש תפאורה. תדעו לכם שזאת אופרה מסובכת. אם חס וחלילה אחד התנאים הנדרשים לביצוע התוכנית לא יהיה במקום - יהיה כשלון. ויהיה הבדל תהומי אם אנחנו יוזמים את המהלך בעיתוי שנוח לנו, כי אם אנחנו לא יוזמים - זה פשוט לא יעבוד. שר הביטחון הסתכל עלי בעין אחת ואמר לי: 'בני יקירי, זה כתוב בפרוטוקולים. אתה באמת חושב שאם תהיה לנו ידיעה כלשהי שאנחנו עלולים להיות מותקפים, אתה לא תהיה הראשון שיקבל פקודה לתקוף?' 'כן', אמרתי לו, 'אני דווקא כן חושב שיכול להיות מצב כזה'.
"בשבת אני מקבל טלפון מדדו, בארבע בבוקר: 'בני', הוא אומר, 'נפל הפור. הערב תהיה מלחמה. נו, מה אתה אומר? מתי אתה יכול להיות מוכן ומה אתה יכול לעשות?' אמרתי שאני רוצה לתקוף את מערך הטילים הסורי ושאהיה מוכן בסביבות 11. הוא אמר לי: 'תגלגל. אני הולך להשיג אור ירוק'.
"בשבע ומשהו נכנס המטאורולוג ואמר: 'המפקד, כל הרמה מכוסה עננים. אי אפשר לתקוף'. אמרתי: 'או. קיי, נתקוף את שדות-התעופה שלהם'. באתי לרמטכ"ל ואמרתי לו שאני מבקש לשנות את המטרה. הוא אמר לי קדימה. נתתי פקודה לשנות את הכל. בעשר וחצי התקשר הרמטכ"ל ואמר: 'אני מאוד מצטער, גולדה לא מאשרת'. שאלתי איך זה יתכן. הוא ענה: 'מהבית הלבן הודיעו לגולדה שאם פותחים באש - אין יותר סיוע. אז מה אתה רוצה שאני אעשה? שאני אסע עכשיו לגולדה ואגיד לה לצפצף על הבית הלבן?'"

בדיעבד, אתה מתחרט שלא ניסית ללחוץ על גולדה מאיר לאשר מכה מקדימה?

"למה הייתי צריך ללחוץ עליה? מספיק שהסברתי לשר הביטחון. אני גם לא חשבתי שזה סוף העולם. עובדה: זכינו בעליונות אווירית 20 שניות אחרי השעה שתיים. נכון שלא היה לנו חופש פעולה מיידי כדי לסייע לכוחות היבשה, אבל גם לא היינו אמורים לסייע מיד. על-פי התיכנונים של צה"ל, היינו אמורים לקבל חמישה ימים לניקוי הטילים, ורק אחרי זה להתפנות לסיוע לכוחות היבשה. יותר מזה, על-פי התיכנונים, התותחים הארוכים של צה"ל היו אמורים לסייע לנו לתקוף סוללות טילים במצרים.
"אפשר לדבר על מלחמת יום הכיפורים עוד ימים ארוכים", אומר בני פלד, "אבל היה תחום אחד שזעק לשמיים".

מודיעין.

"נכון. אני לא הייתי מוכן לחתום על המודיעין שסיפקו לי כוחות היבשה עם מוט של עשרה מטרים. הוא לא היה שווה פרוטה. וידעתי את זה כל החיים שלי. אחרי המלחמה שאלו, איפה היה חיל-האוויר במלחמה. אני אגיד לך איפה: הוא הלך לכל הכתובות המזויפות שנתנו לו כוחות היבשה.
"יש לי פה אלבום גדול. מה שאתה רואה פה אלה צילומים של תעלת סואץ ורמת הגולן בימים הקריטיים שבהם הצבאות המצרי והסורי עברו את הקווים בהמוניהם. הצילומים האלה בוצעו על-ידי חיל-האוויר ונמסרו לפענוח לכוחות היבשה. הם הגיעו חזרה לחיל-האוויר שבועיים לאחר תום המלחמה. היינו יכולים להשמיד שלוש דיוויזיות מצריות. הנה, תראה את התאריך -
8 באוקטובר. והיו תמונות עוד יותר מזעזעות".
במהלך המלחמה נפגע מטוסו של בנו של פלד, יורם, והוא נטש באיזור התעלה. "ארבע שעות ידעתי שהוא מת", אומר פלד, "אבל אני מוכרח להגיד, שהייתי אטום לחלוטין. כשהוא קיבל כנפיים, התרגשתי. אפילו מאוד. אבל כשהפילו אותו במלחמת יום הכיפורים, לא התרגשתי. אחרי ארבע שעות קיבלתי פתק שהוא חי. בזה נגמר כל העניין".
פלד מעיד, כי הרגע הדרמטי ביותר בכל ארבע וחצי שנותיו כמפקד חיל-האוויר, היה מבצע אנטבה. "חשוב לומר את הדברים", מדגיש פלד. "הממשלה כבר החליטה להיכנע לדרישות החוטפים, וגנדי, שהיה יועץ ראש הממשלה לטרור, כבר נשלח לפריס כדי לנהל משא-ומתן על שחרור המחבלים.
"אני הייתי על סף התפטרות ואפילו אמרתי לחברים שלי, שאם ממשלת ישראל תיכנע ותמסור מחבלים - אני מתפטר. והיא נכנעה במאה אחוז לכל אורך הדרך עם הסכמת האופוזיציה. לזכותו של שמעון פרס ייאמר, שהוא לא רצה שישאלו יום אחד אם מישהו בדק בצה"ל אם אפשר היה לעשות משהו. אז הוא הלך ושאל את הרמטכ"ל. הרמטכ"ל, כשנשאל, היה חייב לספק תשובה. אז הוא שאל אותי אם יש מה לעשות. אני אמרתי לו שיש מה לעשות.
"עוד באותו לילה הצגתי לשמעון פרס, שהיה אז שר הביטחון, את התוכנית. פרס אמר לי: 'בני, זאת תוכנית שרלטנית, מסוכנת ופזיזה, בלי סיכוי להצלחה'. אחרי זה הוא כמובן אכל את הכובע. כדי להדגים לו שזה אפשרי, לקחתי אותו לטיסה בלילה חשוך, כדי להוכיח לו שאפשר לנחות על מסלול לא מוכר ללא אורות. הוא, הממזר, עמד מאחורי הטייסים וכשהם כמעט נגעו במסלול, כשהיה ברור כבר שאפשר, טפח לטייס המשנה על הגב ואמר לו: 'ידעתי שתצליחו לעשות את זה'".
רגע נוסף השמור בזכרונו כדרמטי במיוחד, נעוץ במלחמת יום הכיפורים. "המצרים בנו על התעלה 14 גשרים", הוא מספר. "לאחר שנכשלה התקפת-הנגד שלנו ביום הראשון, החלו במטה הכללי בראשות סגן הרמטכ"ל טליק, לתכנן נסיגה ל-40 ק"מ מהתעלה. אני יצאתי ממרתף הדיכאון הזה, מהבור של הירוקים, בטריקת דלת ואיימתי על כל הקצונה הבכירה - אם תמשיכו לתכנן נסיגה, אני אישית חוזר לכאן עם העוזי שלי ויורה בכולכם. עד היום הטיח סביב דלת הבטון הזאת סדוק. חזרתי לבור של חיל-האוויר והוריתי לתקוף את הגשרים. הם הושמדו כולם במחיר של שלושה פאנטומים".

זאת היתה התקיפה שבה נטש בנך יורם את מטוסו.

נכון.

מה היו ההישגים החשובים שלך כמפקד חיל-האוויר?

שנים אחדות לפני שמוניתי למפקד חיל-האוויר, הכנתי תוכנית מה אני רוצה לבצע. בחלק מהדברים הצלחתי: קבעתי את המבנה הארגוני של החיל, הגדרתי אותו כזרוע, יעודו נוסח מחדש, המשימות שלו הפכו להיות המוביל של המבנה הארגוני. קבעתי שלמפקד החיל יש מטה שהוא כעזר כנגדו, ובבחינת רע הכרחי. למטה הזה אין אף גוף ביצועי, אלא כל הגופים הביצועיים ביחידות כפופים ישירות למפקד חיל-האוויר ולא לאף קצין מטה. הגדרתי ארבעה להקים. הצלחתי להפוך את להק כוח-אדם לגוף פעיל שיש לו מחלקת קצינים ואיישתי את מחלקת הקצינים במפקדי טייסות ותיקים, דבר שלא נשמע עד אז. טייס עם כנפיים שהיו אומרים לו שהוא הולך לעבוד בכוח-אדם, היה מתאבד. גם לפו"מ אף אחד לא רצה ללכת, ואני קבעתי שמפקד פו"מ זה תפקיד בכיר. שברתי את המוסכמות, שאסור לנווט או טייס לעסוק בבקרה. ואחרי זה, על אפם וחמתם של המהנדסים, שלחתי אנשים עם כנפיים לטכניון.

במה לא הצלחת?

רציתי להפוך את בסיס פלמחים לבסיס ההנדסה והפיתוח של חיל-האוויר, ולא הצלחתי. דבר נוסף, נושא הבטיחות. רציתי לבטל את ענף בטיחות טיסה. לא רציתי להתעסק עם בטיחות, אלא עם גורמי האי-בטיחות. מהם הגורמים? איכות כוח האדם ואיכות הציוד. בתחום הזה לא הצלחתי. עדיין אחרי כל תאונה הולכים ומכים על חטא ואומרים חטאנו פשענו, לא נעשה את זה יותר. האם מישהו בודק את איכות האנשים? האם פעם יצאה הנחיה בעקבות תאונה שהיכתה גלים עד לבית-הספר הטכני או עד בית-הספר לטיסה? מה קרה כתוצאה מהתאונות? כל פעם שהיתה תאונה כי טסו קרוב למיגבלות, שינו את המיגבלות.
אבל התחום שלפי דעתי הוא השורש של כל הדברים האחרים זה כוח האדם - האנשים. השאיפה שלי היתה, שבחיל-האוויר יהיה גרעין מקצועי, צבא קבע, אבל לא כזה שלאחר כל חתימה צריך לשכנע את האנשים לחתימה נוספת. הצבא היום הוא צבא שכיר, ואנשים נשכרים בדיוק כשם שהם שכירים במשרד הדואר. דן טולקובסקי קרא לי פעם לראיון דחוף, כשהוא שמע שתוך שישה חודשים אני מסיים את חוזה הקבע שלי, כדי לשאול מה אני רוצה כדי להישאר. לקחתי טופס, חתמתי על שירות ארוך ואמרתי למזכירתו: אם הוא לא מקבל אותי עכשיו לשארית חיי, אני עוזב את הצבא. אין לי מה לחפש פה.
היה צריך להקים בחיל-האוויר גרעין של צבא קבע, שלא חותם שלוש שנים על תנאי. אין על תנאי. דבר חשוב נוסף בתחום כוח האדם הוא מעמד הנגדים. בחיל-האוויר, הנגדים הם עמוד השדרה של המעמד הטכני, אבל בצה"ל הרסו את מעמדם והמשיכו לראות בנגד דרגה אחת נמוכה מסג"מ, בזמן שבכל מקום בעולם נגד בכיר מקביל לסגן-אלוף. בתקופתי, האווירה הכללית היתה שמי שלא הולך לקורס קצינים הוא אידיוט, ואת המגמה הזאת לא הצלחתי לשנות.

איך אתה מעריך את חיל-האוויר היום?

חיל-האוויר תמיד השתדל להנחיל את הערכים שלו לכלל החברה, אבל היום הוא דומה יותר ויותר לרחוב היהודי. אני לא נתתי לאף כת או קבוצה חיצונית לחדור לחיל-האוויר. לא לחב"דניקים ולא לאנשי רוח. אחרי מלחמת יום הכיפורים סגרתי את החיל. התחילו כל מיני אסיפות, ועמוס עוז הוזמן לשיכון משפחות. אסרתי עליו להיכנס. הוא כתב לי מכתב כועס. הייתי צריך להסביר לו שמחלות מדבקות משתוללות ברחוב היהודי, ושאני לא מוכן שחיל-האוויר יידבק. זה לא עזר. החיל נפתח.
אני מאמין, שצריך שיהיה בחיל-האוויר סוג מסוים של אנשים שיעמדו בפרץ. שיהיו קנאים. שיעשו להם חישולי נפש. שיתנו להם חינוך נוגדני. צריך לקבוע סטנדרטים אחרים ולהכריח את האנשים לעמוד בהם. אני מסתכל על חיילים בדרך. יש עדיין הבדל איך נראים חיילים של חיל-האוויר ואיך נראים חיילים של זרועות אחרות. החיילים של זרוע האוויר וזרוע הים נראים כמו צוענים מסודרים. כוחות היבשה - מהקצינים ועד אחרוני החיילים - נראים כמעט כמו מקבצי נדבות.
מבחינה מבצעית, אם חיל-האוויר יידרש, הוא יבצע כל משימה. לדעתי, המוכנות המבצעית שלו היום טובה. הרמה של הקצינים גבוהה, הידע המבצעי שנצבר הוא בעל ערך רב, רמת הטיסה טובה ונראה שחל שיפור עצום במערך הטכני, בגלל העובדה שאנחנו עבדים של התרבות הטכנית האמריקאית. אבל הסיוע האמריקאי שחדר לכל פתחי גופנו, יצר גם הרבה דברים שליליים. בחיל-האוויר היתה פעם יזמות הנדסית וטכנית מעולה. לא יכולנו לרכוש דברים בחו"ל, אז למדנו לאלתר, להמציא ולעשות לבד. פיתחנו בזמנו מערכות עם ביצועים יוצאי דופן יחסית לביצועי מערכות אמריקאיות או צרפתיות מקבילות. היום, היזמות הזו נעלמה. חיל-האוויר מאוכלס על-ידי קניינים מתוחכמים. כשזה מגיע לידע מקצועי ממש, הולכים וקונים בחוץ.

עוד באותו מדור

דוד עברי, המפקד התשיעי (אוקטובר 1977 - דצמבר 1982)

למעלה מחמש שנים שימש דוד עברי כמפקדו התשיעי של חיל-האוויר. זו היתה תקופה סוערת ואינטנסיבית מאוד, רוויית הישגים ופעילות מבצעית מגוונת. עברי פיקד על החיל בזמן תקיפת הכור בעיראק ובמלחמת לבנון - ובמקביל הוביל את ההיערכות המחודשת של חיל-האוויר בעקבות פינוי הבסיסים מסיני

עמוס לפידות, המפקד העשירי (דצמבר 1982 - ספטמבר 1987)

בצל קשיים תקציביים מכבידים, פיקד עמוס לפידות על חיל-האוויר במשך קרוב לחמש שנים. בתקופתו נערכה תקיפת מיפקדות המחבלים בטוניס, אחת התקיפות הארוכות והמסובכות בתולדות חיל-האוויר. הוא עצמו זוכר יותר מכל את הלילה הארוך, שבסופו נשאר רון ארד בלבנון