בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 121 (222) 01/06/98

50 שנה

ההבטחה

רס"ן גיא גולן ז"ל היה הבטחה גדולה. הוא היה מוכשר, יפה, שאפתן, טייס מבריק, בין עשרת הטייסים שנבחרו לצוות ההקמה המיתולוגי של טייסת ה-F-15 הראשונה. לילה סוער אחד, בספטמבר 1979, התנפצו כל ההבטחות על מסלול הנחיתה. מה גרם לטייס המוכשר הזה לעשות את הטעות הגורלית: אולי החשש מהמעבר לתפקיד במטה, אולי האכזבה מהמיג שלא נרשם לזכותו, אולי ההתלבטות בין הקיבוץ לטייסת. משפחתו של גיא לא מחפשת את הסיבות. "מיד לאחר האסון הבנו שאין מה לבדוק את המטוס או את הנהלים", אומרת אחותו עידית, "הבנו שזה היה גיא. גיא לטוב, וגיא לרע"

ליעד ברקת

בשתיים בלילה, ב-29 בספטמבר 1979, הוזנק רס"ן גיא גולן, טייס F-15 בכוננות, ליירט מטרה בלתי מזוהה. מאז שנולד, נחשב גיא להבטחה גדולה. הטייס הראשון של קיבוץ מעיין-ברוך, חניך מצטיין בקורס-טיס, טייס מצוין, מנהיג טבעי, טיפוס תחרותי ולא מתפשר. הוא היה בין עשרת טייסי ה-F-15 הראשונים, שהפכו בשנים הבאות לחבורת הפיקוד הבכיר של חיל-האוויר.
ההזנקה תפסה אותו באחד הצמתים החשובים של חייו, מתלבט לגבי עתידו בחיל-האוויר, קרוע בין שתי אהבות. ארבעה ימים לאחר שחזר מביקור בארה"ב אצל חברתו, בלילה חשוך וערפילי, הוזנק. כששב לנחיתה, התרסק. "מבחינתי, כשגיא נהרג נגמר העולם", אומר יובל פיין, שהיה חברו הטוב ביותר. "היה לו את הפוטנציאל להיות מפקד חיל-האוויר", אומר תא"ל (מיל') בני צינקר, שפיקד אז על הטייסת. "היום, הוא קרוב לוודאי היה מפקד אחד הבסיסים הגדולים של החיל".
רס"ן גיא גולן היה כל מה שטייס מהסיפורים צריך להיות. הוא נולד בקיבוץ קטן באצבע הגליל, הוא היה יפה, בוגר וחכם. לכולם היה ברור שגיא ילך לקורס-טיס, וכשהוא הלך, סיים אותו כחניך מצטיין. תמיד שירת בטייסות המתקדמות ביותר בחיל-האוויר, וכשהוקמה טייסת ה-F-15 הראשונה הוא נבחר להיות בין עשרת הטייסים שהקימו אותה. כשנהרג, בתאונת טיסה שנסיבותיה המדויקות לא ברורות עד היום, היה ההרוג הראשון של הטייסת המתקדמת ביותר בחיל.
מטוסו היה ה-F-15 הראשון שהתרסק, ואיתו התרסקה גם התחושה, שבטייסת הזו ובמטוס הזה אי אפשר לפגוע.
"גיא היה יכול להיות מפקד חיל-האוויר. הוא היה במסלול שיוביל אותו לתפקיד הזה, והיו לו את כל התכונות המתאימות", אומר רס"ן (מיל') אמיר גלילי, חברו של גיא מקורס-הטיס. "הוא היה טייס מצוין, היו לו את הרצינות והחוכמה ואת ה'קילר אינסטינקט', שדרושים על-מנת להתקדם הלאה. אני יכול לדמיין אותו היום. הוא היה ממשיך בחיל, גומר עם ההתלבטויות שלו לגבי הקיבוץ, ואז הוא היה מתקדם לצמרת".
גיא נולד בערב יום כיפור של שנת 1953, בקיבוץ מעיין-ברוך שבאצבע הגליל. אביו, לייב, הגיע לארץ חדור ציונות כמתנדב של גרעין חלוצי של תנועת-נוער יהודית, ויחד עם מח"לניקים (מתנדבי חוץ-לארץ) נוספים וחבורת אנשי פלמ"ח, הקים את הקיבוץ. אמא של גיא, חרמונה, נהרגה בתאונת דרכים כשגיא היה בן 15. היא נולדה בתל-אביב, למדה בגימנסיה הרצליה והיתה ממקימי ההתיישבות בגליל. סבא של גיא מצד אמו, הלל כהן ז"ל, נחשב בזמנו לאיש חזק ונוקשה, שהקים את סולל בונה והיה מבכירי ההסתדרות, מאלו שישבו בערב על כוס תה אצל בן-גוריון והתווכחו על הנושאים הבוערים של המדינה הצעירה. בתוך כל החזון הציוני הגדול הזה, גדל גיא גולן בקבוצת "נרקיס", אחד מתוך שמונה ילדים שנולדו בקיבוץ באותו הזמן. "גיא היה כל מה שההורים שלנו חלמו עליו", אומר יובל פיין, חברו הטוב שגדל איתו מיומו הראשון. "הוא ייצג את החלום הציוני הגדול של התקופה ההיא. לכולם היה ברור שהוא יהיה טייס. תמיד. תמיד אמרו 'גיא יהיה טייס'".
נחוש בדעתו להיות טייס, התנדב גיא ב-1971 לקורס-טיס. במכתב ששלח הביתה, אחרי פחות מחצי שנה בקורס, הוא כתב: "עד עכשיו הלך לא רע. אני לא יכול להבטיח שזהו המצב האמיתי, אך זוהי התרשמות שלי מנקודת מבט לא ממש אובייקטיבית. נוכחתי בבירור, שהכישרון של אדם לגלות בעצמו את ההצלחה או את הבינוניות, הינו מהמפותחים ביותר. התברר לי שאני שולט לא רע במצב ומסוגל בעת הצורך להיות מבוקר וענייני".
"לא היה ספק שגיא יסיים את הקורס, זה היה ברור", אומר רס"ן (מיל') שאול, שעבר עם גיא כברת דרך ארוכה מקורס-הטיס ועד טייסת ה-F-15 ."כולם רצו מאוד לסיים את הקורס, אבל אצל גיא זה היה יותר מזה", מוסיף אמיר. "היתה לו מין נחישות מאוד מושכלת, הגיונית ובונה, איך להגיע למטרה. והוא התקדם למטרה הזאת בצורה מאוד נחושה".
אמיר ושאול, גם הם בני קיבוצים כמו גיא, הפכו במשך הקורס לחבריו הקרובים. "כבר בהתחלה הפך גיא במידה מסוימת אח גדול לכל פרחי-הטיס", מספר שאול. "אמנם בגיל הכרונולוגי הוא היה צעיר מאיתנו בחצי שנה עד שנה, אבל בגלל הבגרות שלו הוא היה מנהיג טבעי. הוא עזר לי למשל, בכל אותם ימים שלא תמיד אפשר היה להיות כל-כך אופטימיים, כשכל אחד היה מוטרד בבעיות של הלימודים, של הצבא ושל הטיסה, ופתאום היה צריך איזה אח גדול, שיבוא ככה להרגיע פה ושם, ולתת תחושה שיהיה בסדר. זה היה התפקיד שלו".
"הדבר שאני הכי זוכר כמאפיין את הבגרות והייחודיות של גיא, היה כשסיימנו את הקורס, עוד לפני שקיבלנו כנפיים", מספר אמיר. "גיא הזמין את שאול ואותי לבאר-שבע. ואז, כל אחד מאיתנו קיבל ממנו שתי מתנות, שהוא בחר מאוד בקפידה: ספר שירה ותחתונים. 'אחת בשביל הנפש ואחת בשביל הגוף' כהגדרתו. אנחנו לא העלינו בראש שלנו לקנות מתנות. היינו בני 20, מי קנה אז מתנות? חשבנו שמתנות זה בשביל בורגנים. ואז הוא הסביר לנו שיש רגעים בחיים שפשוט צריכים לעצור, ולהסתכל אחורה.
במיוחד אם זה להסתכל אחורה בסיפוק. שנים אחר-כך היינו הולכים ברחוב ושאול היה נעצר רגע, ואומר 'בוא נעצור ונסתכל אחורה'. אז צחקנו על זה".
"מבחינת רמת טיסה, היו ויכוחים בין המדריכים מי הטייס הטוב ביותר", ממשיך שאול. "אני חושב שגיא היה בין שלושת הטייסים הטובים, אבל כשבחרו את החניך המצטיין, הוא בלט מתוך כולם בגלל האישיות שלו". ב-18 ביולי 1973, עמדה שורת קצינים צעירים בדום מול הרמטכ"ל ומפקד חיל-האוויר. גיא גולן, החניך המצטיין של הקורס האחרון לפני מלחמת יום הכיפורים, צעד קדימה וקיבל את כנפי הטיס שלו. משם, הוא התקדם בצורה המהירה ביותר. בהתחלה, הוצב בטייסת סקייהוק ברמת-דוד, שם העבירו הוא וחבריו הצעירים את המלחמה, בעיקר בקיטורים על כך שלא נותנים להם לעלות לאוויר. לאחר זמן קצר יחסית בטייסת הסקייהוק, עבר לטייסת "הפטישים", אז טייסת פאנטום, שהיה אז המטוס המתקדם ביותר בחיל-האוויר. גם בטייסת "הפטישים" התבלט גיא והתקדם במהירות. עד מהרה הוא הוכשר להיות מוביל מבנה ליירוט.
ב-1975 החלו במטה חיל-האוויר להיערך לקראת קליטת מטוסים חדשים בחיל והגיע הזמן לבחור את עשרת הטייסים עליהם תוטל המשימה הנכספת: להקים את טייסת ה-F-15 הראשונה. "חשוב להבין, ש-F-15 באותה תקופה היה דבר אדיר", אומר בני צינקר. "עוד לא היו בחיל-האוויר מטוסי F-16 , וההקמה של טייסת F-15 היתה עניין גדול, אפילו יותר גדול מה-F-15I של היום. זה היה משהו אחר, זה כמו שיפתחו היום למשל, טייסת F-22 בחיל-האוויר".
לאיוש החמישייה המובילה נבחרו שמות שהפכו במהלך השנים מוכרים מאוד בחיל-האוויר ומחוצה לו. איתן בן-אליהו, שיועד להיות מפקד הטייסת, בני צינקר, משה מלניק, יואל פלדשו וסול סיימון. למרות שהיה צעיר יחסית, נבחר גיא גולן לחמישייה השנייה, כדי להיות אחד מעשרת הטייסים שיקימו את הטייסת המתקדמת. יחד איתו נבחרו גם אבנר נווה, רם קולר ז"ל, יורם פלד ואלכס.
בחיל-האוויר היה ברור שמעשרת הטייסים האלה תצמח צמרת הפיקוד של החיל בשנים הבאות, ואכן רובם הגיעו לתפקידים הבכירים ביותר בחיל.
האלוף איתן בן-אליהו הוא כיום מפקד חיל-האוויר. צינקר, מלניק ופלדשו השתחררו מחיל-האוויר בדרגת תא"ל. תא"ל אבנר נווה הוא כיום ראש להק אוויר. אלכס השתחרר בדרגת אל"מ, ויורם פלד בדרגת סא"ל. סא"ל רם קולר ז"ל, שנבחר גם הוא בחמישייה השנייה, נהרג בתאונה ב-1988, בעת שפיקד על טייסת ה-F-15 הראשונה. סול סיימון, שנבחר לחמישייה הראשונה, קורקע לאחר זמן קצר מסיבות רפואיות. "פגשתי את גיא גולן בפעם הראשונה בפגישת הכנה אצל ראש מחלקת הדרכה, לפני היציאה להסבה בארה"ב", מספר סא"ל (מיל') יורם פלד. "הגענו למשרד, חיכינו בחוץ, וישב איתנו איזה בחור שחשבתי בכלל שהוא נהג ולא הבנתי כל-כך מה הוא עושה איתנו. הוא היה בחור גבוה, רזה, שזוף, הסתובב עם כומתה של חייל תקועה ברישול בכיס, היה לו גם מעיל דובון כחול כזה, לא כמו של צוות-אוויר. כשנקראנו להיכנס, הופתעתי מאוד שגם הוא נכנס איתנו. ואז, כשכולם התיישבו הוא הוריד את המעיל וראיתי שיש לו דרגות של קצין. הסתכלתי טוב יותר וראיתי שזה טייס.
"במשך הזמן למדתי להכיר אותו טוב יותר. אני ואבנר נווה היינו המבוגרים שבחבורה, רם קולר ז"ל היה באמצע, וגיא ואלכס היו הצעירים. גיא היה בחור עם תרבות אנגלוסכסית, דיבר אנגלית כשפת אם, מה שסייע לנו מאוד באמריקה, כי אנחנו בקושי ידענו מלה. בארבעת החודשים בהם שהינו בארה"ב למדנו להכיר זה את זה ממש טוב". לאחר שסיימו קורס בטיסת מכשירים בסן-אנטוניו, טקסס, עברו הטייסים הישראלים לאימונים באריזונה. בזמן השהייה בחו"ל, כתב גיא עשרות מכתבים הביתה, לקיבוץ. באחד מהם כתב: "לפני מספר ימים ניגש אלי הקצין שאחראי על כל הקצינים הזרים שמשתלמים כאן. הוא ביקש למסור לי תודה בשם סעודי אחד, שהתרגש מאוד ממה שהוא תיאר כ'ישראלי הראשון שחייך אליו ואמר לו שלום'".
כשחזרה הקבוצה לארץ, כבר היו בטייסת ארבעה מטוסי F-15 . כל המראה היתה חגיגה עבור הטייסים, שנלחמו ביניהם על שעות טיסה. "גיא היה טייס מעולה", אומר בני צינקר, שהיה אז סמ"ט א'. "אי אפשר להגיד אילו תכונות עושות טייס מצטיין, אבל אפשר להסתכל על טייס טוב ולהגיד מה התכונות שעשו אותו כזה. התכונות של גיא היו מוטיבציה, נחישות והישגיות. הוא לא היה מוכן לוותר. התכונות האלה לבדן, אפילו עבור מישהו לא מוכשר במיוחד, היו מביאות אותו להישגים. אבל גיא גולן היה גם מוכשר מאוד, באופן מיוחד.
"הוא היה פרפקציוניסט. כל דבר שהוא עשה היה צריך להיות מושלם, לא משנה אם זה טיסה, אם זה כתיבה, ואם זה תדריך. הוא גם היה מאוד תחרותי, והכי אהב לנצח. על הרקע הזה, נוצרו לפעמים חיכוכים בינו לבין אנשים בטייסת, במיוחד עם אלו שלא היו כמוהו, מבחינת הדבקות וחוסר ההתפשרות".
ברוב הגדול של המקרים, גיא גולן אכן ניצח. אבל מה לעשות, אי אפשר תמיד להגיע ראשון. במקרים כאלה, הוא לא ויתר והכריז מלחמה. "כשאיתן בן-אליהו עמד לסיים את תפקידו כמפקד הטייסת, הוא היה צריך לבחור סמ"ט ב'", מספר שאול, שהגיע לטייסת מספר חודשים אחרי גיא. "בסופו של דבר הוא בחר בי. אני חושב שאחת הסיבות היתה שהוא רצה שאני אשאר בחיל, וכך הוא חשב שאני באמת אשאר. את גיא הוא ידע שיוכל להחזיק בחיל גם בלי זה. העניין הזה מאוד פגע בגיא ולדעתי, לא בצדק. גיא בכלל לא היה בליגה שלנו. היה ברור שאם הוא לא יהיה סמ"ט ב', הוא יהיה סמ"ט א'. ואם לא זה, אז הוא יהיה מפקד הטייסת. שום דבר לא היה יכול לעצור אותו. אבל בכל זאת, הוא נפגע עד עמקי נשמתו".
הדוגמה הקלאסית לחוסר ההתפשרות של גיא גולן, היא "סיפור ההפלה". אין אחד שלא מספר בחצי חיוך איך גולן נלחם עד חורמה על הפלה, שלא היה ברור למי היא שייכת. השנה היא 1979, השנה האחרונה לחייו של גיא. "חיל-האוויר הסורי ביצע מספר נסיונות ליירט את מטוסינו, לצלם מעל ישראל, ובחיל-האוויר הוחלט לארגן מפגש", מספר יורם פלד. "נכנסנו לכוננות, ומכיוון שבכל יום זה נדחה, הגענו לטייסת במתח אדיר, כי זה הלך להיות המפגש ההיסטורי הראשון של טייסת ה-F-15 המפוארת עם האויב, ואנחנו היינו צריכים סוף סוף להראות לכולם מדוע קנו מטוס כל-כך יקר.
"היה ברור שהולכות להיות שתי רביעיות של מטוסים, כשאיתן בן-אליהו, צינקר, פלדשו ומלניק נכנסים לקרב בכל מקרה. רצו להכניס לקרב גם מטוסי כפיר, כי גם הם, כמונו, מעולם לא השתתפו בקרב-אוויר. לבסוף הוחלט שתצא רביעיית F-15 , ועוד רביעייה שיהיו בה שני F-15 ושני כפירים. אני הובלתי את הרביעייה השנייה, גיא נבחר להיות מספר שתיים שלי".
זה היה לאחר תקופה ארוכה בה לא היו הפלות בחיל-האוויר ומה שהעצים את גודל האירוע, היתה העובדה שזו הפעם הראשונה בעולם ש-F-15 עמד להשתתף בקרב-אוויר אמיתי. הפלה של מיג סורי היתה צפויה להיות ההפלה הראשונה בעולם של ה-F-15 . לא קשה לתאר את חוסר הסבלנות בטייסת לקראת המפגש ההיסטורי.
"ב-27 ביוני 1979 הגיע היום הגדול", מספר יורם פלד. "התיכנון היה שהרביעייה הראשונה תיכנס למפגש, ואנחנו, הרביעייה השנייה, נטוס נמוך ונתערב רק אם תהיה הסתבכות. אבל הם לא יכלו למנוע מאיתנו את התענוג של הקרב הראשון. נכנסנו שמינייה של מטוסים נגד שמינייה של מיגים, לקרב-אוויר קצר מאוד, שנמשך קצת יותר מדקה. תוך זמן קצר היו ארבעה מיגים מופלים. אני הפלתי מטוס אחד, וכעבור דקה גם איתן בן-אליהו הפיל.
בינתיים, גיא גולן, שטס ב-F-15 ושי, טייס כפיר, שיגרו טיל בו-זמנית על אחד משני המיגים שנותרו לפליטה. המיג הופל, ואז התחיל הוויכוח הגדול והמתמשך שהיה אמור לקבוע מי בדיוק הפיל אותו".
"על-פי התירגולות, מיד לאחר הירי שבר גיא כדי להגן על זנבו, ולכן לא היתה הוכחה חותכת שהוא פגע, משום שאין צילום של הטיל יוצא ופוגע במטרה", מסביר סא"ל (מיל') איתן, ששירת אז כטייס בטייסת. "בגמר האירוע הסתבר שהטיל של שי שוגר ראשון, אבל עדיין, גיא שיגר לפני שהטיל של שי הגיע למטרה. הוא שיגר על מטוס שלם. המיג אגב, נפגע כשהוא מוסתר מאחורי קרעי עננים, כך ששניהם לא ראו אותו, מה שלא הקל על פתרון המצב".
מאותה נקודה התחילו תחקירים ארוכים ומפרכים בשתי הטייסות ובמטה חיל-האוויר כדי לקבוע של מי היתה ההפלה. "גיא לא היה מוכן לוותר", מספר צינקר, שהיה אז מפקד הטייסת. "לפני שהלכנו לתחקיר הציעו לחלק את ההפלה חצי-חצי. גיא לא הסכים להתפשר, והיה מוכן להיכנס למצב בו הוא עלול להפסיד הכל. היתה לו עמדה ש'אם זה לא לגמרי שלי, אז אני לא צריך את זה בכלל'".
"בתחקיר, כל אחד מהמשתתפים עמד על הבמה והציג את עמדתו", מספר שאול. "הגיע תורו של גיא, והוא כבר ידע שלא יתנו לו את ההפלה. אני לא אשכח איך גיא, טייס צעיר, עמד על הבמה ואמר 'בתור הבנימין שבחבורה, אני אתחקר את הטיסה'. בסופו של התחקיר הוא הגיע למסקנה, שבפעם הבאה הוא לא ישבור וינקה את הזנב שלו לאחר הירי, אלא ישאיר את הכוונות עם המצלמה על המטוס, כדי שלא יחטפו לו את ההפלה שוב".
"בסופו של דבר, הוויכוח נגמר אצל מפקד החיל", מספר איתן. "צינקר עשה מאמץ מאוד גדול כדי לחלק את המיג הזה חצי-חצי, אבל לא הצליח. גיא לא היה שבע רצון מההחלטה. היו המון שיחות בין צינקר לגיא בנושא הזה. בכל דקה פנויה גיא הציק לו בעניין הזה".
"בעניינים כאלה גיא היה רגיש. מדהים עד כמה שהוא היה רגיש", אומר יורם פלד. "היו לנו הרבה שיחות על המיג הזה. בכל הזדמנות הוא היה שואל אותי, ממש בכאב, למה עשו לי את זה?" בערך באותו הזמן החליט צינקר, מפקד הטייסת, להעביר את גיא לתקופה למחלקת הדרכה במטה. ההחלטה הזו, כפי שניתן לנחש, לא תרמה למצב רוחו של גיא. "התלבטתי מאוד אם למנות את גיא לסמ"ט א', או לשלוח אותו למטה", אומר צינקר. "הוא היה צעיר מאוד, והמועמד הנוסף לתפקיד היה יורם פלד, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים. צריך לזכור שזו היתה טייסת ה-F-15 קשה מאוד להסביר את זה, אבל אם הייתי בוחר בגיא, זה היה כמו למנות רמטכ"ל בן 30. החלטתי שעדיף לשלוח את גיא למטה, ולהחזיר אותו מאוחר יותר לטייסת, כסמ"ט א'".
"גיא ראה בשיבוץ שלו במטה עלבון נורא", מספר יובל, החבר הטוב מהקיבוץ. "בדיוק התחילה אז תקופה חמה בצפון, והטייסת היתה מפילה מיגים. היה נדמה לו שאם הוא במטה, הוא מפסיד את כל האקשן. מאחורי הכל היתה התחושה שלקחו לו את אותה ההפלה. הוא הרגיש שרימו אותו.
"גם מבחינת בנות-זוג הוא היה קצת קרוע באותה התקופה. יעל היתה חיילת שהגיעה לקיבוץ והיתה חברה שלו תקופה מאוד ארוכה. הוא באמת אהב אותה והעריך אותה, אבל בנקודה מסוימת הוא התחיל להרגיש שהיא מחזיקה אותו קצר מדי, שהוא עוד לא ראה מספיק. ואז הוא פגש את קטי, שהגיעה לקיבוץ במסגרת תנועת-נוער יהודית-אמריקאית. הם היו חברים תקופה מסוימת, אבל הפריעה לו העובדה שהיא לא ישראלית, שהיא לא יודעת את שירי ארץ-ישראל, ולא יודעת מי היה בן-גוריון. הוא כל הזמן חשב מה יהיה אם יהיו לו ילדים? איך היא תלמד אותם את שירי הארץ?
"וברקע נשארה יעל, שהקשר איתה מעולם לא נפסק. גיא לא הצליח להחליט. ואז קטי אמרה לו 'אני נוסעת לארה"ב וכשתחליט, תחליט', והוא נכנס למשבר. מצד אחד הוא רצה שהיא תיסע, ומצד שני הוא לא האמין שהיא תיסע. זאת היתה תקופה מאוד סוערת עבורו. הוא החליט לקחת חופש ולחזור קצת לקיבוץ, למצוא שקט ולהחליט מה הוא הולך לעשות עם העתיד שלו. בתקופה שהוא היה בקיבוץ, בילינו ביחד והיה כיף, אבל הוא לא מצא שקט. אני בדיוק עזבתי את הצבא, ויכולתי להבין אותו. כל מסוק שעלה לצפון עשה לי משהו, פתאום נדמה לך שהצבא לא יכול להסתדר בלעדיך. וגיא, כל מטוס שעבר מעליו, הוציא אותו מדעתו. הוא ישב על הקרקע והרגיש שהוא צריך לשבת שם למעלה, במטוס".
חודש וחצי בילה גיא גולן בקיבוץ. מאז יצא לקורס-הטיס שמונה שנים קודם-לכן, לא בילה תקופה כה ארוכה בבית. את רוב זמנו הקדיש לעבודה ברפת. היה לו זמן לחשוב. הפעם הוא היה צריך באמת להחליט בין הקיבוץ לטייסת, והוא נקרע. "גיא היה הטייס הראשון של הקיבוץ", מספרת תרצה, אשתו השנייה של לייב, אביו של גיא. "הצעירים העריצו אותו. הוא היה סמל בשבילם. הקיבוץ היה הבית שלו ולכן הלבטים היו כל-כך קשים. בתקופה ההיא, לא היה קל לעזוב את הקיבוץ, אז דווקא גיא?"
ספטמבר 1979. החופש בקיבוץ מסתיים. גיא נוסע לארה"ב, הפעם לאימון סימולאטור. "חלק מהנסיעה היה כדי לשכנע את קטי לחזור", אומר יובל. "הם מאוד נהנו שם ביחד, אבל זה לא עבד". באותו יום רביעי בו חזר לארץ, ארבעה ימים בלבד לפני שנהרג, הפילה הטייסת מיגים בצפון. ביום שישי הוא היה צריך להגיע ליומו הראשון במטה. "ביום שהוא נהרג, נסעתי לירח דבש", מספר יובל. "ביום רביעי בלילה עוד היינו בקיבוץ. הוא ישב אצלי בחדר עד 12 בלילה והחליט שהוא נוסע בחזרה לתל-אביב. למחרת הוא כבר היה בטייסת בשבע בבוקר וטס. ביום שישי בבוקר הוא בא לקחת אותנו לשדה-התעופה. זה היה אמור להיות היום הראשון שלו במטה והוא היה עייף ומאוד נרגש. זה לא היה גיא. עמדנו בשדה-התעופה ואמרתי לו 'תשמור על עצמך', ואז הוא הראה לי את כף ידו, חייך ואמר: 'עם קו חיים כזה, אין מה לדאוג'. התחבקנו, ונפרדנו". בסוף השבוע שהתחיל ב-28 לספטמבר נשאר גיא כונן בטייסת. רק ביום רביעי חזר מחו"ל, עוד לא התאושש מהג'ט לג, והיה עייף ומוטרד. מה יהיה עם הקיבוץ? החברות? התפקיד במטה? ההפלה?
ה"ביום שישי, בתשע בערב, הגעתי לבקר את גיא בדת"ק הכוננות", מספר יורם פלד. "הוא היה עצוב. ישבנו ודיברנו על כל הדברים שבעולם. לפתע הסתכלתי על השעון וראיתי שלא שמנו לב, אבל כבר אחת בלילה. יצאתי החוצה לכיוון האופנוע שלי ולא ראיתי מטר קדימה. היה מזג-אוויר גרוע, המון ערפל. חזרתי לדת"ק ואמרתי לגיא 'חמודי, אין כוננות, אין בטיח, אף אחד לא טס במזג-אוויר כזה, לך תישן'. עליתי על האופנוע ונסעתי הביתה". שעתיים מאוחר יותר, בשעה שתיים וחצי בלילה, הוזנק גיא גולן ליירוט מטרה בלתי מזוהה בצפון הארץ.
"ההזנקה תפסה אותו במצב של שינה מוחלטת", אומר צינקר. "הוא המריא במהירות, ולאחר 20 דקות באוויר, קיבל אישור לחזור לבסיס. מזג-האוויר היה גרוע ביותר, ובדיעבד הסתבר שהוא היה צריך לבצע נחיתת מכשירים, מה שלא הורו לו לעשות. הוא ביצע הקפה לקראת נחיתה, ובפנייה האחרונה להתיישרות אל מול המסלול, בפיינל, התרסק באדמה. הוא לא נטש. כתוצאה מהפגיעה בקרקע, ניתק הכסא שלו מהתושבת והוא קיבל מכה חזקה בראש. המטוס נשאר שלם כמעט לחלוטין".
עד היום לא ברור מה קרה באותו לילה. המטוס נבדק, וכל מערכותיו נמצאו תקינות. בעגה המקצועית, קיבל הגורם לתאונה את הסיווג "אישי - צוות-אוויר".
"גיא חזר לנחיתה אחרי 20 דקות בלבד", אומר איתן. "אני לא יודע כמה דלק הוא שפך, אבל אין ספק שהוא הגיע לנחיתה בתצורה כבדה ביותר. זה היה מטוס עם שני בידונים וטילים. בגלל הכובד הזה, ההנמכה שלו היתה הרבה יותר מהירה. ברגע האחרון הוא אמר בקשר 'נדמה לי ש...' והתרסק. רק בשנייה האחרונה הוא תפס מה קרה". "בארבע בבוקר קיבלתי טלפון. 'בוא מהר', אמרו לי, 'היתה תאונה. גיא גולן נהרג'", מספר יורם פלד. "לא האמנתי. הרי רק לפני שעתיים עזבתי אותו והיה ערפל. כל העניין נראה לי לא נורמלי. שאלתי איך קרה דבר כזה ואמרו לי שבגישה לנחיתה הוא התרסק ליד המסלול. לקחתי את האופנוע ודהרתי לבסיס. עד שלא ראיתי, לא האמנתי. הוא עוד שכב שם, ממש ליד הגדר של הבסיס. אני רואה את גיא, אני רואה מצנח פרוש, אני רואה כיסא לידו, ואני פשוט לא מאמין.
"זה לא נתפס אצלנו. הרי F-15 זה מטוס מדהים, עשינו בארה"ב קורס מכשירים, זה מטוס דו-מנועי שמצויד בכל המערכות האפשריות, הוא בטוח בטיסה, קל להטסה, לא חסר בו כלום. וגיא, גיא הרי היה טייס מצוין. איך זה קרה?"
זה היה ה-F-15 הראשון שהתרסק מאז הוקמה הטייסת, וגיא גולן היה הטייס הראשון שנהרג. מה שהכי פגע, היתה העובדה שדווקא גיא גולן נהרג. "זו היתה טראומה קשה", אומר בני צינקר. "ראשית, זה היה גיא. אנשים נכנסו לחוסר ביטחון. אם גיא נהרג, אז מה עם השאר? גיא הרי היה אחד מהראשונים שהגיעו לטייסת, הוא הכיר הכל. זה היה שוק טוטאלי, בערך כמו אסון הצ'לנג'ר. הטייסת התחילה להפיל מטוסים - המטוס בו גיא נהרג הפיל מיג פחות משבוע קודם-לכן - והיתה הרגשה של חסינות. כמפקד, זו היתה התאונה הראשונה שלי. הייתי רק חודשיים בתפקיד, ולא הייתי מוכן שטייס ייהרג לי. הרבה יותר קל כשיש הסבר, כשיודעים שטייס עשה שגיאה מסוימת. אבל כאן, לא היה מה להסביר, רק היינו חייבים להמשיך הלאה, לטוס. ביום הראשון של התאונה היתה לנו תקווה שאולי ימצאו הסבר לתאונה, אבל בימים שלאחר-מכן מצאנו את עצמנו במצב מאוד קשה".
גם בקיבוץ שרר הלם. גיא גולן, הטייס הראשון של הקיבוץ, שכל-כך הרבה תקוות נתלו בו, נהרג. צינקר הגיע לקיבוץ בשעה שמונה בבוקר, ומכיוון שלייב, אביו של גיא, שהה בחו"ל, הוא בישר את הבשורה הקשה לאראלה, אחותו הגדולה של גיא. "כל הקיבוץ נכנס להלם נוראי. גיא שידר לנו כל-כך הרבה ביטחון. הוא באמת האמין שבזכותו, וגם בזכות המטוס, אין סיכוי שיקרה משהו, שזה לא אפשרי. ידענו שגיא היה טייס טוב, אבל רק אחרי שהוא נהרג התברר לנו עד כמה. כולם אמרו לנו 'נהרג מפקד חיל-האוויר'". "לא האשמנו אף אחד", אומרת אחותו הצעירה עידית. "בניגוד לטייסים, שכל-כך רצו למצוא סיבה למוות של גיא, אנחנו הבנו מהר מאוד שאין מה לחפש את הסיבה במטוס או בנהלים. הבנו שזה היה גיא. גיא לטוב, וגיא לרע".
למרות שעברו כמעט 20 שנה מאז התאונה, פעם בשנה, באופן מסורתי כמעט, מגיעים כל אנשי הטייסת: הטייסים, אנשי הגף הטכני, ואפילו הפקידות, ליומיים אצל לייב בקיבוץ. "יש לי בית, יש לי ילדים, יש לי נכדים, ויש לי טייסת", אומר לייב. "חלק מאלו שבאים כל שנה, לא נולדו כשגיא התחיל לטוס, אבל זו הטייסת של גיא. איך אני מסביר את זה שהם עדיין באים אחרי 20 שנה? זה בא משני הצדדים. לרוב, קשה לטייס לבוא לאב שכול ולדבר איתו. הוא חושב שאולי ירגיז אותי שהוא טס, והבן שלי קבור באדמה. כשהם באים לכאן עם המשפחות והילדים, ואני מכין להם אוכל ומספר להם סיפורים, אז אני חלק מהם, כמו שגיא היה חלק מהם. הקשר צריך לבוא משני הצדדים".
בכניסה לבית-הקברות בקיבוץ, הציב לייב פסל של שעון, ששני מחוגיו כבולים אחד לשני בשרשרת ברזל. בחורף, מכסות את הקבר עשרות רקפות בר שצומחות באיזור. "נשאר רק להשלים עם המצב. זה הגורל. איך אני מסביר את זה לאנשים? יש לי בראש ארון גדול, עם הרבה מדפים. מתי שאני רוצה, אני יכול לגשת למדף של גיא, ולהוציא ספר מהתקופה שהוא היה בן חמש, שמונה או עשר. לפעמים אני יכול אפילו להרגיש ריחות. יש לי את הזיכרון".
"מבחינתי, כשגיא נהרג נגמר העולם", אומר יובל. "באותו היום, כשגיא הסיע אותנו לשדה-התעופה, הוא סיפר לנו על טייס שהתרסק עם המטוס לתוך הים, ואמר 'הוא בכלל לא היה טייס, מה זה הרישול הזה?' הוא החזיק מעצמו כטייס טוב, והכי עצוב, שהוא באמת היה טוב. את יודעת מה? הייתי מעדיף שהוא לא היה כזה, שהיו עושים אותו פחות מוצלח, ושהיה חי".
"אני בטוח שאיפה שהוא לא היה נמצא עכשיו, הוא היה בצמרת", אומר סא"ל (מיל') שאול. "גיא היה יכול להיות מהבודדים שמובילים, בקצה, בשפיץ. זו לא קלישאה, יש בודדים כאלה. אני יכול להוסיף אליו עוד כמה כמוהו שנהרגו, אבל אין ספק שגיא היה כזה באופן מובהק. היום הוא יכול היה להיות כבר תת-אלוף, נאבק עם עוד כל מיני תת-אלופים שאפתנים על המקום הנכסף בפסגת חיל-האוויר".

עוד באותו מדור

היפים והאמיצים

50 שנה לחיל-האוויר, וזו הזדמנות מצוינת לבחון מחדש את מיתוס הטייס. מה השתנה בשנים האחרונות (אם בכלל), מה המרחק בין הדימוי למציאות, ומה מקומו של הטייס בתוך הפסיפס הצבאי והאזרחי. סקר שנערך עבור בטאון חיל-האוויר קובע, כי לסיסמה "הטובים לטיס" יש עדיין משקל סגולי משמעותי, וכי רוב הציבור מייחס לטייס יוקרה וחשיבות רבה. "כיום החברה היא אינדיבידואליסטית, והטייס מבטא בדיוק את הערך הזה", טוען ד"ר יורם פרי. "הוא הקאובוי הבודד על הסוס". יעקב טרנר, מנהל מוזיאון חיל-האוויר, סבור כי מיתוס הטייס נשען על הנצחון במלחמת ששת הימים: "הזכרון הזה כל-כך חזק, שהוא יישאר חקוק עוד זמן רב מאוד. גם המיתוס של בר-כוכבא שורד כבר 2,000 שנה

13=1+12

זה היה נצחון גדול, שישראל מלאת הביטחון נופפה בו לכל עבר: 13 מטוסים סוריים הופלו ביום אחד. בדיעבד, לא הופלו 13 מטוסים, אלא 12. המטוס ה-13 היה דווקא שלנו, וטייסו חולץ בשלום מלב-ים. אבל באותו יום, על רקע תרועות הנצחון, איש לא שם לב לפרטים הקטנים. איש גם לא העלה בדעתו, שכעבור שלושה שבועות תפרוץ במפתיע מלחמת יום הכיפורים ותמוטט בבת-אחת את האופוריה הכללית. באלבום טייסת הסילון הראשונה מכונה יום הקרב "גלולת ההרדמה שניתנה למודיעין הישראלי". אל"מ (מיל') עמרי אפק: "יום הקרב הזה הגביר במידה מסוימת את השאננות הכללית. זה נתן תחושה, שהסורים לא שווים שום דבר ושאנחנו ביתרון מוחלט עליהם"