בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 122 (223) 01/08/98

50 שנה

אגסי זוכר הכל

בכתבה שפורסמה בבטאון ב-1957, תחת הכותרת "בהידום סילונים", הוצג טייס אלמוני בשם י', שצולם עם משפחתו, ידידו ב' (בני פלד) ותחביביו (גינון, גידול יונים והאזנה למוסיקה). 41 שנים אחרי, חוזר גיבור הכתבה, יעקב אגסי, לאותם ימים רחוקים. "אני לא חושב שהיה מישהו שידע לטוס כמוני בחיל-האוויר", אומר אגסי. תאונה אחת שינתה את הכל

רונה תמיר צילום: רובי קסטרו

"היה לי מזל עם התעופה. להתחיל עם סטירמן, לעבור להארווארד, מיסטר ומוסטנג, לפקד על טייסת, על בסיס, גם במלחמה. לטוס במשך 13 שנים על פאנטום ובסוף להטיס ג'אמבו עם כל המחשבים החדישים. 47 שנים טסתי ונהניתי כל-כך".
אל"מ (מיל') יעקב אגסי זוכר הכל. כל תאריך, כל שם, כל אירוע ולו הקטן ביותר, מימיו בחיל-האוויר. מי שימח, מי איכזב, מי הפתיע לטובה, ומי לרעה. מצד אחד יש לו ביקורת שהוא אינו מסתיר ומצד אחר גם שבחים חמים ובעיקר הרבה אהבה לחיל-האוויר, בזכות ולמרות. "אני לא יכול להתלונן. לא היה לי משעמם בחיים בכלל ובחיל-האוויר בפרט. אהבתי את חיל-האוויר".
אגסי (66), יליד כפר-חיים, סיים את קורס-הטיס הרביעי של חיל-האוויר, בשנת 1950. בחיל-האוויר שירת עד שנת 1974, אז עבר ל"אל-על" ושימש קברניט עד שפרש לפני כשנה. למראה התמונות בכתבה משנת 1957, הוא צוחק. "התמונה הזאת צולמה בחצור, כשהייתי סגנו של בני פלד, מפקד טייסת הקרב הראשונה. היונים נסעו איתי הלאה לרמת-דוד, עד שכבר לא יכולתי להחזיק אותן יותר, הן היו מיטרד לשכנים וגם אני התקדמתי בינתיים ונעשיתי מפקד טייסת, לא היה לי זמן. אבל גינה יש לנו עד היום", הוא מצביע על הגן המטופח שבביתו בהרצליה. "והנה אני ואשתי היפה וזה הבן הבכור שלנו, מוסיק. עכשיו הוא בן 43, הילד". היום יש לאגסי ולאשתו ארבעה ילדים, חמישה נכדים ועוד שניים בדרך. האהבה למוסיקה, שמוזכרת בכתבה הישנה, נשמרה עד היום והיא מתבטאת באוסף המרשים של דיסקים ותקליטים שנמצא בביתו.
אבל לפי אגסי, החיים בחיל-האוויר לא היו רק יונים, גינון ואווירה משפחתית. "בחיל-האוויר, החוויות הקשות ביותר היו התאונות. התאונות היו חוויה שחווינו אותה הרבה מאוד באותם ימים, שלא כמו בימינו אנו. תאונות היו מתרחשות לעיתים קרובות, אנשים היו מתרסקים בהמוניהם בגלל חוסר משמעת, בגלל טעויות כאלה ואחרות, אבל בעיקר בגלל כל מיני תעלולים שהם בעצמם יזמו. היו המון-המון תאונות. תאונות ולוויות ולהודיע להורים וכל הדברים האלה, שהיו חלק בלתי נפרד ממירקם החיים שלנו. כאשר במלחמת לבנון היו תוצאות קרבות-האוויר 80:0 לטובתנו, אמרתי שאת המחיר אנחנו משלמים באימונים. כדי להגיע ל-80:0, אנחנו מתאמנים בצורה כל-כך אינטנסיבית, שהאימונים שלנו גובים את המחיר.
"ב-18 באוגוסט 1954 ביצענו תרגילי אירובאטיקה מעל רמת-דוד, לכבוד בוגרי שמיניות. היינו שלושה מוסטנגים מטייסת הקרב הראשונה. שני חברי למבנה התנגשו באוויר, התרסקו ונהרגו, מול עיניהם של הצופים. רק אני נשארתי מתוך המבנה הזה וזו חוויה שקשה לשכוח. הכל קרה מול עיני. אני שברתי וצעקתי להם לקפוץ, אבל לשווא".
בשיחה חוזר אגסי שוב ושוב לאותה תאונה, שלאחריה הופסקו לו טיסות במשך ארבעה חודשים, עד שחזר לטוס כמדריך בקורס האימון המבצעי. מאוחר יותר התמנה לסמ"ט באותה טייסת. "הייתי אמור לקבל את הפיקוד על טייסת הקרב הראשונה בגיל 25, אבל עשו לי תרגילים אחרי התאונה והקריירה שלי קצת נעצרה בגלל זה. הייתי שלוש פעמים סמ"ט והייתי סרן במשך שש וחצי שנים".
איש גדל ממדים, יעקב אגסי. פניו לא השתנו בהרבה מהימים בהם צולמה הכתבה ועד היום. קל לדמיין אותו מפקד על טייסת או על בסיס, מרעים בקולו, צוחק בקול רם ובעיקר - אומר בדיוק מה שהוא חושב, כל הזמן, על כל נושא.
אחרי קורס מקלענות באנגליה, אותו סיים בהצטיינות, חזר אגסי לארץ, ערב מבצע קדש. למרות שבכתבה הישנה בבטאון הוכתר כ"אחד מציידי המיג בסיני", הוא אינו זוקף לזכותו הפלות. "איך אני אסביר את זה? לא הייתי בחזית של המיגים, כי הווטור לא היה מטוס יירוט. נתקלתי במיגים רק שלוש פעמים בחיים שלי".
בשנת 1959, בגיל 27, קיבל אגסי את הפיקוד על טייסת "אבירי הצפון", אז טייסת ווטור, עליה פיקד במשך ארבע שנים. "חוץ מהתאונות, האירועים המרשימים היו אירועים מלחמתיים, אותן גיחות שנחרתות עמוק בלבך.
"מ-23 בפברואר 1960 ועד סוף תקופת הפיקוד שלי על הטייסת באוגוסט 1963, משימות הצילום המודיעיני של חיל-האוויר היו מוטלות על מטוסי הווטור של הטייסת שלי. זו היתה תקופה מדהימה.
"יום אחד זכור לי במיוחד. בבוקר טסתי פעמיים למטווח עם טייסים שהובלתי לאימונים ובערב עשיתי שתי טיסות נוספות. אחת היתה ניסוי של טיל השפריר. אני הייתי טייס הניסוי של השפריר, טיל האוויר-אוויר הראשון שפותח בישראל. אחר-כך עשינו ניסוי מצלמות למטוס, שבאותו לילה בחצות יצאתי איתו באור ירח לצלם את שדות-התעופה שלאורך התעלה. טסתי באותו יום חמש טיסות ובין הטיסות עוד השתתפתי באסיפת הורים בנהלל. זה היה יום מושלם".
במשך השנים פיקד אגסי על בית-הספר לטיסה, על בסיס רמת-דוד ושירת כראש מחלקת מבצעים במטה חיל-האוויר. את מלחמת יום-הכיפורים החל כטייס פאנטום בטייסת "הפטישים". ביומה השלישי של המלחמה נקרא לפקד שוב על בסיס רמת-דוד, לאחר שמפקד הבסיס, זוריק לב ז"ל, נהרג באחת הגיחות.
ביוני 1974 השתחרר אגסי מחיל-האוויר והחל לטוס כקברניט ב"אל-על", תפקיד ממנו פרש לפני כשנה. "אדם מייצר כל חייו זכרונות והזכרונות שייצרתי בחיל-האוויר מרשימים ומשפיעים לאין-ערוך מאשר לטוס ניו-יורק- תל-אביב וחזרה, שגם את זה עשיתי בשפע".
בהמשך השיחה הוא חוזר שוב לאחד הזכרונות מחיל-האוויר, תאונת הצוות האירובאטי, שהוא מגדיר כ"אבן-דרך בקריירה שלי. עד אותו יום של ה-18 באוגוסט 1954, אני לא חושב שהיה מישהו שידע לטוס כמוני בחיל-האוויר. אני עשיתי דברים מטורפים, הרגשתי שאני יכול לעשות עם המטוס מה שאני רוצה. עשיתי דברים שאף אחד לא ראה, דברים שאסור לעשות. אחרי אותו תאריך, אחרי ארבעה חודשים שלא טסתי בכלל, נשארה לי רמת הטיסה הבסיסית שלי, אבל מעולם לא חזרתי לטירוף הזה שהיה לי קודם וחבל. באיזשהו מקום הלך לי, איך אומרים, ה'פינס' הזה, הציפוי שעושה את זה כל-כך מוצלח וחבל. לולא זה קרה, ודאי הייתי נהרג באחת הטיסות, או שהייתי מגיע לשיאים שלא היו כמותם. אבל", הוא מוסיף, "אני לא מצטער על שום דבר".

עוד באותו מדור

התכנסו למבנה

זה היה המופע האירובאטי הגדול ביותר בתולדות המדינה. הצדעה צבעונית של עשר מדינות, לרגל יובל ה-50 לחיל-האוויר. היו שם מטוסים מאוקראינה, איטליה, ארה"ב, בריטניה, ספרד, צ'ילה, צ'כיה, צרפת, שוויץ ותורכיה. 52 מטוסים, ביניהם שישה צוותים אירובאטיים, ארבעה מטוסים בודדים ומפציץ אמריקאי אחד, שעשה את כל הדרך מטקסס

"הכישלון בהתמודדות עם הסקאדים היה כישלון אישי שלי"

גנרל מריל מק'פיק, מפקד חיל-האוויר האמריקאי במלחמת המפרץ אומר, כי לפני המלחמה העריך חיל-האוויר האמריקאי את הסקאד כמערכת נשק מוגבלת וחסרת השפעה על שדה הקרב ולכן לא נערך להתמודד עימה. "הסקאדים התגלו כנשק פוליטי, שסיכן את שלמות הקואליציה. האפשרות שישראל תגיב הדאיגה אותי מאוד"