בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליולן 123 (224) 01/10/98

50 שנה

מבצע מייקלברג

באוגוסט 1947 נחת בשדות יבנאל מטוס קומנדו עמוס עולים מעיראק, לאחר שהצליח לחמוק מהעיראקים ומהבריטים ולבצע - כנגד כל הסיכויים - את מבצע ההעפלה האווירי הראשון. זה סיפור על שני טייסים אמריקאים - וסנברג ומייקל - שעל שמם נקרא המבצע, מספר פעילי עלייה משוגעים לדבר, מטוס קומנדו אחד ו-50 יהודים, שעלו לילה אחד על מטוס בבגדד ונחתו בבוקר ליד הכנרת, במולדת חדשה

הילה שרון ודרור גלוברמן

זה לא פשוט להנחית מטוס בלב ארץ עוינת, לשהות בה מבלי לעורר חשד במשך שלושה ימים, ואז להטיס אותו עמוס עולים בחזרה הביתה, עניין של אלף ק"מ. זה הופך עוד פחות פשוט כשהשנה היא 1947, הבריטים שולטים בארץ ובהתאם למדיניות הספר הלבן, לא ששים לאפשר לפליטים יהודים להיקלט בתחומי ישראל.
את המטוס שעמד להמריא משדה-התעופה בבגדד ב-23 באוגוסט 1947, לטיסה הראשונה מתוך השלוש של מבצע "מייקלברג", הטיסו זוג אמריקאים: וסנברג ומייקל. על ההכנות הרבות בדרך לרגע ההמראה טרחו אנשי המוסד לעלייה ב', הגוף האחראי מטעם ההגנה על העלייה הבלתי חוקית באותם ימים, וחברי המחתרת היהודית בעיראק. למרות נתוני הפתיחה הלא מרשימים, עשר דקות לפני ההמראה, בשעה 3:20 לפנות-בוקר, נראה היה שהכל מתנהל כשורה. המטוס המונע ניצב בקצה ה-מסלול, מתחת לאפם של השומרים העיראקים, ועשרות העולים, שהגיעו למקום בתשע מכוניות, טיפסו אליו בזריזות. לו היו נתפסים, היתה נשקפת להם סכנת תלייה.
ואז, קרה מה שיכול לקרות רק בעיר כמו בגדד של 1947. המכונית העשירית והאחרונה לא הופיעה. שלמה הלל, לימים חתן פרס ישראל ומי שהיה קברניט המבצע, לא ידע את נפשו מרוב דאגה. "חישבתי מראש כמה זמן אורכת הנסיעה מהבית בו אספתי את העולים ועד לשדה-התעופה", משחזר סמי מוריה, שנהג במכונית. "התקרבתי לשדה, ופתאום ראיתי מאות גמלים, בגודל שהשטן לא ברא, חוסמים לי את הכביש. לא ידעתי אם לרחם על עצמי, על הנוסעים, או על העולים שכבר ממתינים בשדה-התעופה".
לעקוף את השיירה היה מסוכן מדי, כך שלא היתה ברירה אלא להמתין לגמלים, עד שיפנו את הכביש. רק ברגע האחרון, כשהמטוס כבר הסיע על המסלול, הספיקו העולים להיכנס אליו.
אבל עוד לפני הגמלים, היו הקופים. בבוקר יום שלישי, ה-19 באוגוסט, עצרה מכונית הפונטיאק השחורה של המוסד לעלייה ב' בשער קבוצת הצופים א' (לימים קיבוץ מעגן מיכאל). רכז המשק, שלמה הלל, היה עסוק אז, בלהיטות רבה, בבניית כלוב לשני קופים שהביא איתו מאפריקה אחד מחברי הקיבוץ. להלל, שחזר אז מאוכזב משליחות בת שנה בעיראק, היה הרבה זמן פנוי. בשנתיים שלאחר מלחמת-העולם השנייה נכשלו רוב נסיונות המחתרת היהודית בעיראק להבריח ארצה עולים. בזמן שהספינות מאירופה הצליחו, למרות התלאות, להוריד אל החוף מאות מעפילים, עלו מעיראק, דרך המדבר, קומץ אנשים בלבד. הלל, שחש שאנשי המוסד בארץ לא עושים מספיק, עזב בטריקת דלת. "מוטב לבנות סככה לקופים מאשר לבזבז זמן יחד איתם", כתב בספרו "רוח קדים".
מהפונטיאק השחורה יצא משה כרמיל, אחד הפעילים המרכזיים במוסד. האדישות המופגנת של הלל לא הרשימה אותו במיוחד, והוא ניגש ישר לעניין: "שני טייסי קרב אמריקאים, שהשתתפו במלחמת-העולם השנייה, נמצאים עכשיו בארץ", אמר. "יש להם מטוס קומנדו שיכול להתאים לנו. הוא מסוגל לשאת עד 50 איש בכל טיסה, ולהמריא ממסלול קצר. מה דעתך? יש בסביבות בגדד שטח מישורי?"
הלל השיב מיד: "איזו שאלה? עיראק היא כולה מדבר מישורי, ואני מתחייב למצוא לפחות 20 מקומות שאפשר להמריא מהם. השאלה היא אם אתם רציניים".
"הייתי בן 24", מחייך היום שלמה הלל, "ובארץ-ישראל של 1947, בחור בן 24 לא חשב שיש משהו שהוא לא יודע. לאנשים שלנו לא היה אז ניסיון בטיסות, ואני כבר הספקתי לטוס פעמיים: לעיראק ובחזרה. נחשבתי ספץ". בשביל משה כרמיל, מסתבר, זה הספיק והשניים קבעו פגישה למחרת, עם דוד נמרי וצבי שיינקמן ז"ל, מראשי המוסד.
אחרי איחור סמלי של שלוש שעות, הגיע הלל למלון "כרמליה קורט", כדי לקבל את ההוראה: "צאו כבר היום לבגדד". "הייתי המום", נזכר הלל. "לא הייתי רגיל לקצב כזה. אפילו לא הספקתי להיפרד מאף אחד". הנחיתה בארץ, נאמר לו, תהיה בבקעת יבנאל, בחלקת אדמה מישורית ומוסתרת יחסית. תושבי האיזור ידליקו מדורות, כדי להקל על הטייסים בנחיתה.
העיתוי היה אמור להיות הנקודה הקריטית. הופעה של הבריטים ברגע הלא נכון, או היתקלות במטוסים בריטיים בזמן הטיסה, היו עלולות לסכל את כל המבצע. לפיכך הוחלט, כי הנחיתה בארץ ופיזור העולים חייבים להסתיים עד הזריחה. ליתר ביטחון, הוחלט כי יחידה של הפלמ"ח תתפרס בנקודות תצפית ובכבישים המובילים לשטח. "ואם מדברים על מחיר", חתם נמרי את ההסבר על ההסדרים הקרקעיים, "חכה עד שתראה את הטייסים".
הטייס הראשי, קפטן לואי וסנברג, וטייס-המשנה מייקל (איש לא זוכר היום את שמו המלא), לא היו יהודים וגם לא פרו-ציונים. הם הגיעו לכאן בשביל האקשן. היה להם מטוס, הם הסכימו לבצע את הטיסה עבור 5,000 ליש"ט והמוסד לעלייה ב' היה מרוצה. את המבצע החליטו לקרוא על שמם: מבצע מייקלברג.
כדי להיכנס לעיראק בלי להסתבך עם השלטונות, נכנס הלל לחנות של "אתא" וקנה בגדי חאקי שהיו אמורים להיראות כבגדים של טייס. כדי להתגבר על הבעיות האובייקטיביות של הלל - גובה 165 ס"מ ומראה כללי ים-תיכוני - הוטל עליו להיות זה שיתניע את המטוס בדיוק ברגע שיגיע קצין הביקורת הבריטי.
המטוס יצא לדרך. "כל עניין הנחיתה באמצע המדבר נראה לי מסובך ומסוכן", שיחזר אחר-כך הלל. "מה יקרה אם הטייסים לא ימצאו את הנקודה המסוכמת? מה יקרה אם המטוס לא יוכל להמריא בגלל תקלה?" וסנברג, שזיהה במפות שדה-תעופה נטוש בעיירה בעקובה, כ-40 מייל צפונית-מזרחית לבגדד, הציע לחוג מעליו כדי להתרשם. כשהנמיכו מעל בעקובה, הבחין הלל כי התושבים, שלא היו רגילים לרעש של מטוס חולף, יוצאים מהבתים בהתלהבות. נחיתה בעיירה קטנה כזו, הוא חשש, תעורר יותר מדי תשומת-לב. הם סיכמו להשאיר את בעקובה כאופציה אחרונה, והתכוננו לנחיתה בבגדד.
הקומנדו נחת לבסוף בבגדד הלוהטת, והטייסים ביקשו לאפשר למטוס לחנות בשדה מספר ימים, "עד שהבעלים יורו לנו לטוס לרומא". אחר-כך הלך וסנברג לטפל בדרכונים, והלל, שהשתדל להיראות עסוק בטיפול במטוס, ניסה לנחש מהיכן תופיע המשטרה. כעבור רבע שעה חזר וסנברג, בלי כל ליווי והושיט להלל את דרכונו. "אף אחד לא התעניין בך או בדרכון שלך", אמר, כמעט בבוז. "עכשיו, בואו נסתלק מפה".
"לשנייה כמעט נעלבתי", צוחק הלל, "אבל הרשלנות של הפקיד העיראקי העלתה לי רעיון. למה שלא ננצל את שדה-התעופה?" השלושה נסעו למלון "ריג'נט פאלאס" והלל יצא לשארע אל-ראשיד, הרחוב הראשי של בגדד. כשנוכח שאף אחד לא עוקב אחריו, עלה לכרכרה ונסע לאלעוליה, אחד מרובעי העשירים. כיוון שהקשר האלחוטי בין המחתרת בעיראק לאנשי המוסד בארץ הופעל רק בבקרים, איש לא ידע אז כי הוא משוטט בחוצות בגדד.
באלעוליה התגוררה משפחת שאשא, שבביתה שוכנו שליחי המוסד. הלל החליט להפתיע אותם, נכנס לבית מבלי לצלצל בפעמון, ורגע לפני שאמר "שלום", גילה שמשפחת שאשא עברה דירה ובמקומה גרה משפחה מוסלמית. הלל התחמק בקושי מאופיים מכניס האורחים של הדיירים, והסתלק מהמקום. הוא ידע שהאנשים היחידים שיוכלו לומר לו היכן מתחבאים שליחי המוסד הם שלושת האלחוטנים שהעבירו מברקים מהארץ וסמי.
סמי, היום עו"ד שמואל מוריה, היה החוליה המקשרת בין השליחים לבין המחתרת. הוא התגורר עם השליחים, עסק בגיוס מבריחים מקומיים וניהל משא-ומתן עם קציני המשטרה העיראקית. הלל איתר אותו והשניים הלכו לבית משפחת שאשא. על הגג, אליו נמלטים תושבי בגדד מהחום של אוגוסט, סיפר הלל לסמי ולשליחים על המטוס שמחכה בשדה-התעופה. אחר-כך מנה את הסיכונים הכרוכים במבצע. סמי הביט בו בציניות וירה: "אני מבין שהגעת למסקנה שעדיף לא לעשות כלום. זה הכי בטוח".
להלל דווקא היתה מסקנה אחרת: עדיף לצאת משדה-התעופה. אחרי שהבחין במבטים המודאגים ששלחו בו הנוכחים, הסביר: "אף אחד לא יחשוד שנעיז לפעול ממש מתחת לאף. לפני שהמטוס ממריא, הוא נוסע עד קצה המסלול, מסתובב ומתעכב כמה דקות לחימום המנועים. בנקודה הזאת אין שומרים או שוטרים, הפנסים מסנוורים את כל מי שעומד בחזית המטוס והמנועים עושים המון רעש. בדקות האלה אפשר יהיה להעלות את האנשים. צריך למצוא דרך להביא אותם לשם". למרות השעה המאוחרת, החליטו הלל, סמי וירחמיאל אסא, אחד השליחים, לצאת לשדה-התעופה.
אחרי שעברו את גשר מוד שעל החידקל, עלו על הכביש הראשי, וכעבור כמה ק"מ הגיעו לשער הכניסה של השדה. בשער עמדו שומרים, והשלושה החליטו לבחון את הצדדים המרוחקים של השדה. היו שם רק אוהלים של בדואים, אבל נביחות הכלבים עוררו חשש ש-50 עולים לא יוכלו לעבור במקום מבלי לעורר מהומה. למרות זאת, הם חזרו לבגדד מעודדים.
בבוקר למחרת שיגר סמי מברקים לכל רחבי עיראק, בדרישה לשלוח לבגדד כ-50 "חבילות צמר" או "שקי אגוזים" - הכינוי המחתרתי לגברים - ו"חבילות משי" או "שקי שקדים" - הכינוי לנשים. כיוון שהמבצע המתוכנן היה בהיקף גדול, העדיף סמי שהעולים יגיעו מכמה סניפים של המחתרת היהודית. בפעם האחרונה שניסה להעלות קבוצה בסדר גודל כזה, נשלחו 40 עולים, בקבוצה אחת, דרך המדבר והתהפכות המשאית סיכלה את העלייה. מבצע מוצלח יהיה אפוא זריקת עידוד, אמר סמי להלל, ולמה שלא יהנו ממנה כל סניפי המחתרת?
הניסיון המר שצברה המחתרת היהודית מ"שיתופי הפעולה" הכושלים עם ערביי המקום, שיכנע את הלל להחליט שהפעם יהיה המבצע "עבודה עברית" נטו. נקבע כי הברחת העולים לשדה-התעופה תוטל על ה"שורה", הזרוע הצבאית של המחתרת, שבדרך כלל לא סבלה מעודף עבודה. מפקדי ה"שורה" נקראו להתייצב בשדה-התעופה בערב, אז היו אמורים להגיע העולים.
שושנה ארבלי-אלמוזלינו, שלימים היתה שרת הבריאות, היתה נתונה במעצר-בית כאשר השיגה אותה ההודעה על המבצע. "נאשמתי אז בפעילות ציונית וכתבתי לירחמיאל, השליח, שבעיראק אני כבר לא מביאה תועלת, ואני מבקשת לעלות לארץ במהירות", היא מספרת. "חיכיתי לדפיקה על הדלת: אם היא תהיה חזקה, זו תהיה המשטרה; אם היא תהיה עדינה, זה שליח המחתרת.
"ב-21 באוגוסט שמעתי נקישה קלה ומתחת לדלת הושחל לי מכתב. 'עלייך להתייצב מחר בשמונה וחצי בבוקר בתחנת-הרכבת במוסול. אחכה לך עם כרכרה לא רחוק מהבית'. לא היססתי לרגע, אבל לא ידעתי איך אצליח להתחמק בלי שיבחינו בי. רק לאחי סיפרתי שאני כנראה עולה, ועזבתי, עטופה עבאיה שחורה. רפאל חמו, אחד הפעילים, המתין לי בכרכרה והסיע אותי לתחנת-הרכבת. נכנסתי לסוף הקרון האחרון והסתתרתי בפינה. במשך 12 שעות הנסיעה ממוסול לבגדד לא זזתי, מהתרגשות ומפחד".
בינתיים, עד שיגיעו שושנה ויתר העולים לבגדד, נכונו להלל וסמי משימות רבות. בתשע בבוקר אמור היה הלל לפגוש את הטייסים במלון, ואחר-כך לנסוע עם סמי למדבר ולחפש אתר נחיתה חלופי. הטייסים לא המתינו לו בלובי, כפי שהוסכם. "עליתי לחדרם ומצאתים עירומים-למחצה ושקועים בתנומה מתוקה. ליל אמש עבר עליהם כנראה בנסיבות עליזות יותר מאלה שהיו מנת חלקי", כתב הלל.
ארוחת-הבוקר שסעדו השלושה התארכה והתארכה. "לא הייתי צריך להתאמץ הרבה כדי לשער מה סמי, שחיכה לי בחוץ, חושב עלי ומאחל לי ברגעים אלה, אבל לטייסים שלי היה תיאבון בריא", כותב הלל. כשסיימו סוף סוף, יצאו הלל וסמי לכיוון צפון ובדקו כמה מקומות נחיתה אפשריים ליד הכביש הראשי. הקפטן וסנברג העדיף את שדה-התעופה, ובשלב זה גילה הלל כי לכל אורך צידו הדרומי של השדה משתרע מחנה צבאי גדול.
בצידו המערבי של המחנה גילה הלל סוללת עפר, שהפרידה בין שדה-התעופה לאוהלי החיילים. המטרים הבודדים שבין סוללת העפר והגדר הרעועה של השדה נראו לו פתאום כמו שביל אידיאלי להובלת העולים למטוס.
בדרך חזרה לבגדד החליטו הלל וסמי לצאת לבדיקה אחרונה, לילית, בשדה-התעופה. באותו ערב נפגש הלל עם מפקדי המחתרת וביקש מהם לגייס עשר מכוניות, עשרה נהגים וכמה אנשים חזקים שיודעים לירות. בסיום הפגישה נקבע כי למחרת, יום שישי, תתקיים החזרה הגנרלית.
בערב לקח הלל את שני הטייסים למועדון הקברט הטוב בבגדד. למרות הנורות הצבעוניות, הוויסקי והרקדנית בבגדים המינימליים, החליטו הטייסים לנצל את ההזדמנות ולדבר על עניין הכסף. "זה בסדר גמור. הסכום כולו מחכה לכם בארץ, במטבעות זהב", הרגיע הלל. "אתה בטח צוחק", השיב וסנברג. "הסיכום היה שנקבל את הכסף כאן". הלל ניסה להסביר שכנראה מדובר באי הבנה, אבל הטייסים הודיעו שהם עוזבים למחרת, עם האנשים או בלעדיהם. בסופו של דיון, הסכימו הטייסים לקבל את התשלום בדינארים עיראקיים והלל פנה עוד באותו לילה לסמי, בבקשה שיגייס את הסכום.
הבעיה היתה העיתוי. ביום שלמחרת, יום שישי, היו כל הבנקים סגורים וסמי הצליח לגייס רק חלק מהסכום. להלל, שהבין שאת שני האמריקאים שיושבים מולו הוא לא יצליח לשכנע בנימוקים ציוניים, היתה אז הברקה. "אמרתי שאני מוכן לתת להם צ'ק אישי שלי על שאר הסכום ושחשבון הבנק שלי נמצא ב'כמיקל בנק'. וסנברג זרח, וסיפר שגם לו יש חשבון באותו בנק". מה שווסנברג לא ידע הוא שלהלל הקיבוצניק לא היה חשבון בנק אפילו בישראל. את השם 'כמיקל בנק' הוא למד מחיטוט בחפציהם של שני הטייסים.
יום שישי, ה-22.8.47 ההמראה נקבעה לשבת בשלוש וחצי לפנות-בוקר ועד אז, בהפרשים של חמש דקות, תוכננו כל עשר המכוניות להגיע לשדה-התעופה. כל מכונית, באורות כבויים, תוריד את הנוסעים על הכביש הראשי. במשך כל היום נסעו הנהגים לאורך המסלול, כדי להכיר כל מהמורה. הוחלט לתדרך את העולים לא לטרוק את דלתות המכונית. ההצלחה, כידוע, היא בפרטים הקטנים.
יום שישי, ה-22.8.47. חצות. סמי והלל, חמושים באקדחים, יצאו לבית-המלון, אספו את הטייסים ונסעו לשדה-התעופה. הם צעדו בשביל המוכר, בשקט מוחלט, עד שמשב רוח שעבר בין העצים גרם לשני הטייסים להשתטח. כדאי להרעיש קצת, הם החליטו. אם גורם כלשהו מתכוון להופיע ולהפריע, עדיף שיעשה זאת עכשיו ולא בעוד שלוש שעות. לאחר-מכן חזרו הלל וסמי לבגדד.
אחת אחר חצות. הלל והמאבטחים יוצאים לשדה-התעופה. הלל מפזר את המאבטחים לאורך השביל מן הכביש הראשי עד לשדה-התעופה. כל קבוצת אנשים שתרד מהמכונית, תכוון על-ידי מאבטח לעבר הפירצה בגדר ותובא עד קצה המסלול. לאחר-מכן, יתפזרו המאבטחים בשטח ויספקו הגנה. הלל תירגל איתם פעמיים את הצעידה לאורך הסוללה בהליכה שפופה. המכונית הראשונה הגיעה, הורידה את העולים והמשיכה כמתוכנן. בזו אחר זו הופיעו יתר המכוניות, "כמו שעון שוויצרי", אומר הלל. כולן, כזכור, למעט האחרונה.
שלוש וחצי לפנות-בוקר. בקצה השני של המסלול נדלקו אורות המטוס והוא התקדם לכיוון האנשים. הלל תיכנן לקרוא לכל קבוצה לעלות למטוס כשיגיע תורה, אבל לא הביא בחשבון את רעש המנועים, החול והאבנים שניתזו לכל עבר. הוא התרוצץ בין הקבוצות, כיוון אותן לעבר הסולם הקטן שהשתלשל מהמטוס, מקפיד שלא יעברו ליד להבי המדחפים.
"הגענו לשדה-התעופה", נזכרת ארבלי-אלמוזלינו, שהגיעה באחת המכוניות הראשונות. "מישהו אמר 'אחרי' והלכנו אחריו בלי לדעת לאן. היה שם חושך מצרים. פתאום ניתנה הפקודה: 'ארצה פול'. כולנו נשכבנו על הארץ, שהיתה מכוסה קוצים, אחד ליד השני. הרגשתי יד אוחזת בי, מרימה אותי באוויר ומשליכה אותי למטוס החשוך כמו שק תפוחי-אדמה. תוך שניות ספורות הדלתות נסגרו, המטוס התרומם ואנחנו היינו באוויר".
"כמעט פספסנו את המטוס", מספרת שולה מוריה, אשתו של סמי, שנסעה איתו בקבוצה האחרונה. "המאבטחים העבירו אותנו למטוס, כשכולנו אוחזים ידיים. כשהאורות נדלקו היתה שמחה כזו, שרק התעצמה כשנפתחה הדלת של תא הטייס. מתוכו יצא שלמה הלל וכולנו קראנו בשמו המחתרתי: 'אבו-יוסוף, אבו-יוסוף'. לא האמנו שזה הוא".
"עם שחר ראינו את הכנרת", משלימה ארבלי-אלמוזלינו את התיאור, נרגשת. "התחלנו לשיר את שירי רחל, והדמעות זלגו מהעיניים. זה היה הרגע המאושר בחיי". בשש וחצי נחת המטוס ביבנאל - המקום היחיד בצפון בו ניתן היה לנחות מבלי להסב את תשומת-לבם של הבריטים.
מבצעי מייקלברג חזרו על עצמם פעמיים נוספות - מעיראק וגם מאירופה - אבל כשהחלו ראשי הישוב להתכונן לקראת המלחמה המתקרבת, הוחלט לרדת מהעניין ולנצל כל מטוס פנוי להברחת נשק.
מאז עברו יותר מ-50 שנה. מטוסי חיל-האוויר הישראלי הספיקו לנחות לא מעט פעמים במדבריות ולהמריא מהם כשהם נושאים עולים. שלמה הלל, חתן פרס ישראל לשנת 1998, נבחר לכנסת ואף שימש כיושב-ראשה וכשר בממשלה. גם שושנה ארבלי-אלמוזלינו, חברת כנסת ושרת בריאות לשעבר, עשתה דרך ארוכה מאז הוטלה לתוך המטוס בבגדד.
ומה עלה בגורלם של מייקל ווסנברג? הם נעלמו. שמם גם נפקד מאתר האינטרנט שמקדיש חיל-האוויר האמריקאי לטייסי מלחמת-העולם השנייה. "הם עסקו בהברחות של חשיש וזהב", אומר הלל. "אני מנחש שהם נמצאים באיזה כלא נידח. או בבית-קברות".

עוד באותו מדור

מבצע מייקלברג

באוגוסט 1947 נחת בשדות יבנאל מטוס קומנדו עמוס עולים מעיראק, לאחר שהצליח לחמוק מהעיראקים ומהבריטים ולבצע - כנגד כל הסיכויים - את מבצע ההעפלה האווירי הראשון. זה סיפור על שני טייסים אמריקאים - וסנברג ומייקל - שעל שמם נקרא המבצע, מספר פעילי עלייה משוגעים לדבר, מטוס קומנדו אחד ו-50 יהודים, שעלו לילה אחד על מטוס בבגדד ונחתו בבוקר ליד הכנרת, במולדת חדשה

איך עושים מזבוב פיל

הסיכוי של מטוס נורד לשרוד בקרב-אוויר מול מיג, אם בכלל ניתן לכנות עימות כזה בשם קרב-אוויר, משול לסיכוי של כבשה פיסחת להימלט משיני נמר מורעב. ובכל-זאת, ב-7 ביוני 1967 זה קרה. נורד ישראלי, שחזר ממשימת איתור נפגעים בעיראק, נאלץ להתעמת עם מיג-21 שהוזנק לעברו. הסוף - תאמינו או לא - היה טוב